יום לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשע"ו 2016

הרשומה המבולבלת הזאת מוקדשת באהבה לסבא-אברם


יום השואה תופס אותי לא מוכנה
לכל החגים עשיתי הכנות, חשבתי לעומק מה נכון ואיך
ואתמול,
היה לסבא שלי יום הולדת 90. סבא הגיבור שלי.
ואז נפילת אסימון, אני מבינה שיום השואה מגיע
ואין טקס, או בית ספר, או צפירה,
וגם על התוכן של יום השואה אני אחראית.

אני מוצאת את עצמי המומה מהפער בין החלק שתפסה השואה בילדות שלי,
לבין המקום שהיא (לא)  תופסת בחיים של הבנות שלי.
אני מנסה לחשוב מאתמול,
מה הן יודעות בכלל,
מה אני אמורה לומר להן,
מה לספר, איך לספר.

סבא שלי בן 90
הבנות שלי, דור רביעי,
הן הדור האחרון שעוד יכיר ניצולי שואה,
המחשבה הזאת מטלטלת אותי והופכת לי את הבטן,
כובד של אחריות מתגבש בתחתית הבטן,
בשבילי השואה היא חלק מהחיים,
בשביל הנכדים שלי, היא תהיה היסטוריה רחוקה.

עוד אין לי תשובות,
אני רק יודעת שהיום לפני ארוחת הערב,
נביט אל קיר התמונות המשפחתיות הישנות ונדליק נר.

תוך כדי שאני כותבת,
אני חושבת על סבא אברם,
שבשבילי הוא סבא של דיגדוגי-שפם ושל ים,
של אהבה ואכפתיות ודאגה סבאית שתמיד יהיה לי טוב.
סבא שממשפחתו הגדולה נשארו הוא ושלושה אחים נוספים,
אחרי גטו לודג' ואושוויץ, סבא הגיע לארץ ובחר בחיים,
התחתן עם סבתא-חיה-שלי המדהימה.
הם הקימו משפחה ובתנאים קשים גידלו 2 בנים מדהימים.
היום יש לסבא וסבתא שלי 27 נינים וסביר להניח שעוד יהיו עוד.
לא יכולה שלא להמנע מהתחושה הכמעט נדושה,
שזהו הניצחון