לבד בארץ זרה

עשר דקות אחרי הצפירה
יושבת מול המחשב ומנסה לארגן את התחושות למשהו כתוב.

אם הייתי בארץ עכשיו,
הייתי בבית הקברות באיתמר,
עומדת עם מוריה ואילת השחר ורפאל,
מחבקת את חיותה, ובני וורדה,
מקשיבה לרשימת השמות הארוכה,
גם בוכה, גם נזכרת, גם צוחקת,
ושוב מתלבטת לאיזה קבר לגשת קודם..

אם הייתי בארץ עכשיו,
היה לי כואב, ומציף,
אבל הייתי חולקת את הכאב,
הייתי מחבקת חברות שחוו איתי נערות בצל הטרור,
הייתי מצטמררת בקדיש,
ומתמלאת עוצמה כשכולם ביחד שרים את התקווה

אם הייתי בארץ עכשיו

אני לא בארץ.
בחרתי להתרחק לזמן מה
אני שמחה ושלמה עם ההחלטה הזאת
אבל זה מהרגעים הבלתי אפשריים.

צפירה דרך האינטרנט
עומדים בבית, גדעון, אני, הראל ואביה.
וזה לבד.
המהות של יום הזיכרון הוא הזיכרון הלאומי,
הוא הכאב המשותף
הוא הביחד

העוצמות של השבוע הזה,
מיום השואה דרך יום הזיכרון אל יום העצמאות...

אני יכולה לנסות עד מחר,
אבל לכאן הן לא יגיעו

לבד בארץ זרה