הזמן עף ואני לא כותבת.
משהו במדיות החברתיות מאפשר לי להיות נוכחת בפחות מילים.
וזה בסדר לי.
נוח.
אבל התקופה הזאת, שהיא ככ הזייה,
מחזירה אותי אל הצורך לכתוב.
יומן משפחתי. מזכרת מהימים האלה.
אני אלך רגע אחורה. יום שני ערב פורים 9.3.2020
מדינת ישראל מודיעה של מי שמגיע מכל יעד בחו"ל יכנס לשבועיים בידוד.
אני מבינה שיש כאן רגע של קבלת החלטות מיידיות.
האזכרה של אבא מתוכננת בדיוק לשבועיים אחר כך,
האם אני עולה על מטוס בשלישי בבוקר, נכנסת לבידוד ואז יוצאת לאזכרה
או שאנחנו מעלים את הראל על מטוס אלינו באופן מיידי.
הבנו כבר שאין לנו מושג מה הולך לקרות בשבועות הקרובים והבטן התהפכה, זה הרגיש שכל החלטה שנקבל לא תרגיש כמו ההחלטה הנכונה.
אחרי התלבטות ארוכה, מציפה וקשה, שנמשכה אל תוך הלילה, החלטנו להביא את הראל הביתה בטיסה שיוצאת מישראל בשלישי בצהרים.
בשלישי עוד הייתי במאפיה, נפגשתי לצהרים עם מרלין (שילדה שבוע וחצי קודם) ועם כל האי וודאות שבפתח,
החיים הרגישו עדיין רגילים למדי..
ברביעי בערב הודיעה ממשלת דנמרק על סגירת בתי הספר והמליצה באופן גורף שכל מי שיכול להישאר בבית שישאר בבית.
שלושה שבועות בדיוק עברו מאז.
אני מרגישה כמו צופה מבחוץ על טרפת עולמית.
באיטליה וספרד מאות אנשים מתים ביממה, מחריד. בדנמרק המספרים עולים לאט ובישראל לאט יותר.
במקביל כמובן שהעולם נפגע מאוד גם כלכלית, ורק אלוהים יודע איך העולם יראה בצד השני.
כאן בבית אנחנו בסוג של בועה.
כלכלית המצב לא משפיע עלינו כמעט בכלל,
כולנו בבית. עבורי זה נפלא. מי היה מאמין שמה שיחזיר את הראל הביתה לתקופה, יהיה מגפה עולמית? אי אפשר היה לדמיין.
אנחנו עובדים כל הזמן על לנסות למצוא איזונים.
לנצל את התקופה הזאת ללימודים אחרים ממה שמתאפשר ביומיום.
לביחד משפחתי. והרבה עבודה של כל אחד על עצמו למצוא מה עושה לו טוב ומה משמח אותו.
שיגרה מבולבלת שאנחנו משתדלים שיהיו בה עוגנים.
ארוחות משפחתיות. שיחות סקייפ רבות לסבא מאיר - ואפילו שיעורים על אופרה.
בינתיים הספקנו לשמוע על כך עושות כולן - Così fan tutte.
שמענו על ריגולטו ואפילו ראינו את האופרה כולה.
עכשיו אנחנו מחכים שסבא יהיה מוכן לשיעור על נאבוקו.
מה עוד היה לנו בינתיים?
היה כאן שבוע חצי שמשיים ויפים שהוציאו אותנו קצת לטיולים נחמדים בסביבה.
היה לנו אזכרה משפחתית בזום ולמחרת עליה לקבר.
היה יומולדת 40 לעודד בזום.
היה כאן תספורות, אפיה פלוס צילום ועריכת סרטונים, יצירה בפימו, סריגה, ציורים, כתיבה יוצרת, פודקאסטים, סדרות וכמובן המון המון מסכים.
לימודים של בית ספר היו כאן בעיקר בשבוע הראשון.. מאז שיחררנו..
מהיום החלטנו שזמן מסך צריך להרוויח בעשיה אחרת, אני כבר מצפה לראות איך זה יעבוד.
עכשיו צריך להתחיל להתארגן לפסח ההולך ומתקרב. היום הגיעה חבילה עם מצות ומיץ ענבים.
אני בוחרת שהחג הזה יהיה חגיגי ונהדר ואני כבר מצפה לו.
ועוד מילה
על הראשון באפריל.
המתיחה הכי אכזרית של הראשון לאפריל, היתה המוות של אבא לפני שנתיים.
יש משהו נורא בזה שבגלל שהוא מת בפסח, האזכרה היא תמיד שבועיים לפני, ויש גם תאריך לועזי וגם את יום הפטירה בחול המועד, ופתאום במקום שיהיה יום אחד שאליו מתנקז הכל - זה הופך להיות תקופה קשה ומתישה וסוחטת.
במקביל יש לי מחשבות שאולי זה שיש את האזכרה לפני, והתאריך הלועזי, יאפשר לי איכשהו להגיע לחג טעונה פחות.
מי יודע?
משהו במדיות החברתיות מאפשר לי להיות נוכחת בפחות מילים.
וזה בסדר לי.
נוח.
אבל התקופה הזאת, שהיא ככ הזייה,
מחזירה אותי אל הצורך לכתוב.
יומן משפחתי. מזכרת מהימים האלה.
אני אלך רגע אחורה. יום שני ערב פורים 9.3.2020
מדינת ישראל מודיעה של מי שמגיע מכל יעד בחו"ל יכנס לשבועיים בידוד.
אני מבינה שיש כאן רגע של קבלת החלטות מיידיות.
האזכרה של אבא מתוכננת בדיוק לשבועיים אחר כך,
האם אני עולה על מטוס בשלישי בבוקר, נכנסת לבידוד ואז יוצאת לאזכרה
או שאנחנו מעלים את הראל על מטוס אלינו באופן מיידי.
הבנו כבר שאין לנו מושג מה הולך לקרות בשבועות הקרובים והבטן התהפכה, זה הרגיש שכל החלטה שנקבל לא תרגיש כמו ההחלטה הנכונה.
אחרי התלבטות ארוכה, מציפה וקשה, שנמשכה אל תוך הלילה, החלטנו להביא את הראל הביתה בטיסה שיוצאת מישראל בשלישי בצהרים.
בשלישי עוד הייתי במאפיה, נפגשתי לצהרים עם מרלין (שילדה שבוע וחצי קודם) ועם כל האי וודאות שבפתח,
החיים הרגישו עדיין רגילים למדי..
ברביעי בערב הודיעה ממשלת דנמרק על סגירת בתי הספר והמליצה באופן גורף שכל מי שיכול להישאר בבית שישאר בבית.
שלושה שבועות בדיוק עברו מאז.
אני מרגישה כמו צופה מבחוץ על טרפת עולמית.
באיטליה וספרד מאות אנשים מתים ביממה, מחריד. בדנמרק המספרים עולים לאט ובישראל לאט יותר.
במקביל כמובן שהעולם נפגע מאוד גם כלכלית, ורק אלוהים יודע איך העולם יראה בצד השני.
כאן בבית אנחנו בסוג של בועה.
כלכלית המצב לא משפיע עלינו כמעט בכלל,
כולנו בבית. עבורי זה נפלא. מי היה מאמין שמה שיחזיר את הראל הביתה לתקופה, יהיה מגפה עולמית? אי אפשר היה לדמיין.
אנחנו עובדים כל הזמן על לנסות למצוא איזונים.
לנצל את התקופה הזאת ללימודים אחרים ממה שמתאפשר ביומיום.
לביחד משפחתי. והרבה עבודה של כל אחד על עצמו למצוא מה עושה לו טוב ומה משמח אותו.
שיגרה מבולבלת שאנחנו משתדלים שיהיו בה עוגנים.
ארוחות משפחתיות. שיחות סקייפ רבות לסבא מאיר - ואפילו שיעורים על אופרה.
בינתיים הספקנו לשמוע על כך עושות כולן - Così fan tutte.
שמענו על ריגולטו ואפילו ראינו את האופרה כולה.
עכשיו אנחנו מחכים שסבא יהיה מוכן לשיעור על נאבוקו.
מה עוד היה לנו בינתיים?
היה כאן שבוע חצי שמשיים ויפים שהוציאו אותנו קצת לטיולים נחמדים בסביבה.
היה לנו אזכרה משפחתית בזום ולמחרת עליה לקבר.
היה יומולדת 40 לעודד בזום.
היה כאן תספורות, אפיה פלוס צילום ועריכת סרטונים, יצירה בפימו, סריגה, ציורים, כתיבה יוצרת, פודקאסטים, סדרות וכמובן המון המון מסכים.
לימודים של בית ספר היו כאן בעיקר בשבוע הראשון.. מאז שיחררנו..
מהיום החלטנו שזמן מסך צריך להרוויח בעשיה אחרת, אני כבר מצפה לראות איך זה יעבוד.
עכשיו צריך להתחיל להתארגן לפסח ההולך ומתקרב. היום הגיעה חבילה עם מצות ומיץ ענבים.
אני בוחרת שהחג הזה יהיה חגיגי ונהדר ואני כבר מצפה לו.
ועוד מילה
על הראשון באפריל.
המתיחה הכי אכזרית של הראשון לאפריל, היתה המוות של אבא לפני שנתיים.
יש משהו נורא בזה שבגלל שהוא מת בפסח, האזכרה היא תמיד שבועיים לפני, ויש גם תאריך לועזי וגם את יום הפטירה בחול המועד, ופתאום במקום שיהיה יום אחד שאליו מתנקז הכל - זה הופך להיות תקופה קשה ומתישה וסוחטת.
במקביל יש לי מחשבות שאולי זה שיש את האזכרה לפני, והתאריך הלועזי, יאפשר לי איכשהו להגיע לחג טעונה פחות.
מי יודע?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה