ערב יום העצמאות. חודש וחצי מאז שהכל התחיל.
אני הולכת אחורה לפסח, היה לנו ליל סדר נפלא.
חגיגי, טעים, ארוך ומרתק.
ההגדה מספקת ככ הרבה חומר לשיח שלא היה צריך שום תוספות (:
יום לפני החג מצאתי צלחת וקעריות צבעוניות שעברו גיור לקערת סדר ששמחה אותי מאוד.
על הדרך קנינו גם פאזל של 1000 חלקים שהורכב בחול המועד.
אחרי ליל הסדר היתה לי נפילת אנרגיה שלקח לי כמעט שבוע להתאושש ממנה,
רק בדיעבד הבנתי שזה השבוע שאבא נפטר בו ושלנפש יש דרכים משלה להתמודד...
מאז עברו להם שבועיים.
מיד אחרי פסח, הדנים החליטו להתחיל בתהליך איטי של חזלש,
הגנים ובתי הספר עד כיתות 5 - מקביל לכיתה ו בארץ, חזרו ללימודים.
הכיתות פוצלו, כל קבוצה קיבלה חדר שבו הילדים יושבים במרחק, לא משתמשים בדברים שדורשים מגע של יותר מאדם אחד (למשל אין משחקי כדור וכדומה) לכל כיתה יש שרותים משלה, שעה שבה הם מגיעים והולכים, והכי חשוב - רוב היום מנוהל מחוץ לכותלי בית הספר.
למרות ההתלבטות שלי, ניצן חזרה בשמחה לבית הספר ואני רואה שזה עובד לא רע.
בנוסף הראל התחילה ללמוד באופן מסודר יותר, מתשע עד אחת היא בשיעורים שמועברים בזום,
לכיתה של אביה יש 3 שיחו וידאו בשבוע והזמן במשך היום מנוהל בצורה מסודרת עם מערכת ועבודות.
ככה שסהכ כרגע יש כאן שיגרת לימודים די מסודרת.
מעבר לזה מזג האויר ממשיך להיות לטובתנו, שעות האור הולכות ומתארכות ואני רואה כמה זה משפיע על מצב הרוח שלי.
יום השואה היה מציף מתמיד, ראינו שיחה שסבא מאיר העביר בעבודה של משה שנה שעברה, היתה לנו שיחה ארוכה עם סבתא חיה שבה היא סיפרה על קורותיהם בתקופת המלחמה, ראינו סרט על האדמור מצאנז, והשתתפנו בזום עם אדם שנשלח מגרמניה אנגליה כילד.
חוצמזה חיטטנו קצת במסמכים מיד ושם, בין היתר גילינו שם שסבא אברם מופיע שם כ'קרוב לודאי ניספה' וזה היה לי מטלטל מאוד.
הימים האלה, שבין האזכרות של אבא, לשואה, זיכרון ועצמאות, הם ימים מציפים שמעלים הרבה מאוד מחשבות על המקום שלנו בעולם..
בין לבין אנחנו ממשיכים עם שיחות קבועות לסבא מאיר האהוב, פעם בשבוע שבועיים אנחנו לומדים על אופרה נוספת, בינתיים היו לנו - ככה עושות כולן, נאבוקו, ריגולטו, כרמן ולה טרוויאטה. מדי פעם אנחנו מקבלים גם המלצות על כל מיני סימפוניות שכדאי לשמוע.כייף.
בסופש האחרון עבדתי קצת בחצר, ניקינו, סידרנו וניכשנו עשבים. עכשיו אני מחכה לקנות קצת פרחים ולעשות לנו חצר מלאה בהוגה שיהיה לנו נעים לשבת בה.
והנה הגיע יום הזיכרון.
אתמול הלכתי כל הזמן עם התחושה שהימים האלה פשוט הזויים.
הם תמיד הזויים, הימים הנוראיים אני מכנה אותם, אבל מאז דנמרק הם מוזרים פי כמה, והשנה עם הקורונה - ניצחה את כל המוזרויות שבעולם...
ראינו אתמול עם הבנות את טקס מהכותל, המשכנו לטקס של איתמר שהועבר ביוטיוב, ואז טלויזיה, מה שבא בא... וזה ככ מבכיא ובועט בבטן ושובר לב... ככה אל תוך הלילה, והיום אותו דבר, טקס מהר הרצל ואז סרטי זיכרון.
וככול שהיום עובר המועקה מתגברת, החוסר של אבא נוכח יותר ויותר,
אני שולחת הודעות ל2 משפחות שכולות וזה רק מרגיש לי פלסטר על הבור הענק שבלב,
אני מרגישה שאני מאכזבת אותו. שאם הייתי שואלת אותו לפני שהוא מת, מה חשוב לו שאעשה, הוא היה אומר להיות בקשר עם המשפחות השכולות, ואני לא עומדת בזה. מרגישה כמו אכזבה וכישלון....
והגעגועים אליו הורסים אותי....................
אבל יום העצמאות בפתח, ואחרי השבוע האחרון, אחרי יום השואה הזה, אין שום דבר שימנע ממני להתרגש עד דמעות מזה שיש לנו מדינה, ולחגוג אותה מכל הלב. גם אם אני יושבת כאן בדנמרק.
כי הסיבה שאני יכולה לחיות כאן בביטחה ובנחת, הסיבה שאני כה פריבילגית, היא שיש לנו מדינה. בזכותם, בזכות הדורות הקודמים שעברו את שעברו והביאו עלינו את הנס הזה שקוראים לו מדינת ישראל.
אז אני קמה מהאבל,
הבנות כבר קישטו את הבית בדגלי ישראל, ערכו שולחן חג,
תכף נשב לצפות בטקס המעבר ובמשואות שלא מפסיקות לרגש אותי כל שנה מחדש,
ונחגוג לנו באופן הכי משפחתי והכי חגיגי שאפשר
עצמאות שמח לכל אהובי
נשיקות ואהבה מיכל
אני הולכת אחורה לפסח, היה לנו ליל סדר נפלא.
חגיגי, טעים, ארוך ומרתק.
ההגדה מספקת ככ הרבה חומר לשיח שלא היה צריך שום תוספות (:
יום לפני החג מצאתי צלחת וקעריות צבעוניות שעברו גיור לקערת סדר ששמחה אותי מאוד.
על הדרך קנינו גם פאזל של 1000 חלקים שהורכב בחול המועד.
אחרי ליל הסדר היתה לי נפילת אנרגיה שלקח לי כמעט שבוע להתאושש ממנה,
רק בדיעבד הבנתי שזה השבוע שאבא נפטר בו ושלנפש יש דרכים משלה להתמודד...
מאז עברו להם שבועיים.
מיד אחרי פסח, הדנים החליטו להתחיל בתהליך איטי של חזלש,
הגנים ובתי הספר עד כיתות 5 - מקביל לכיתה ו בארץ, חזרו ללימודים.
הכיתות פוצלו, כל קבוצה קיבלה חדר שבו הילדים יושבים במרחק, לא משתמשים בדברים שדורשים מגע של יותר מאדם אחד (למשל אין משחקי כדור וכדומה) לכל כיתה יש שרותים משלה, שעה שבה הם מגיעים והולכים, והכי חשוב - רוב היום מנוהל מחוץ לכותלי בית הספר.
למרות ההתלבטות שלי, ניצן חזרה בשמחה לבית הספר ואני רואה שזה עובד לא רע.
בנוסף הראל התחילה ללמוד באופן מסודר יותר, מתשע עד אחת היא בשיעורים שמועברים בזום,
לכיתה של אביה יש 3 שיחו וידאו בשבוע והזמן במשך היום מנוהל בצורה מסודרת עם מערכת ועבודות.
ככה שסהכ כרגע יש כאן שיגרת לימודים די מסודרת.
מעבר לזה מזג האויר ממשיך להיות לטובתנו, שעות האור הולכות ומתארכות ואני רואה כמה זה משפיע על מצב הרוח שלי.
יום השואה היה מציף מתמיד, ראינו שיחה שסבא מאיר העביר בעבודה של משה שנה שעברה, היתה לנו שיחה ארוכה עם סבתא חיה שבה היא סיפרה על קורותיהם בתקופת המלחמה, ראינו סרט על האדמור מצאנז, והשתתפנו בזום עם אדם שנשלח מגרמניה אנגליה כילד.
חוצמזה חיטטנו קצת במסמכים מיד ושם, בין היתר גילינו שם שסבא אברם מופיע שם כ'קרוב לודאי ניספה' וזה היה לי מטלטל מאוד.
הימים האלה, שבין האזכרות של אבא, לשואה, זיכרון ועצמאות, הם ימים מציפים שמעלים הרבה מאוד מחשבות על המקום שלנו בעולם..
בין לבין אנחנו ממשיכים עם שיחות קבועות לסבא מאיר האהוב, פעם בשבוע שבועיים אנחנו לומדים על אופרה נוספת, בינתיים היו לנו - ככה עושות כולן, נאבוקו, ריגולטו, כרמן ולה טרוויאטה. מדי פעם אנחנו מקבלים גם המלצות על כל מיני סימפוניות שכדאי לשמוע.כייף.
בסופש האחרון עבדתי קצת בחצר, ניקינו, סידרנו וניכשנו עשבים. עכשיו אני מחכה לקנות קצת פרחים ולעשות לנו חצר מלאה בהוגה שיהיה לנו נעים לשבת בה.
והנה הגיע יום הזיכרון.
אתמול הלכתי כל הזמן עם התחושה שהימים האלה פשוט הזויים.
הם תמיד הזויים, הימים הנוראיים אני מכנה אותם, אבל מאז דנמרק הם מוזרים פי כמה, והשנה עם הקורונה - ניצחה את כל המוזרויות שבעולם...
ראינו אתמול עם הבנות את טקס מהכותל, המשכנו לטקס של איתמר שהועבר ביוטיוב, ואז טלויזיה, מה שבא בא... וזה ככ מבכיא ובועט בבטן ושובר לב... ככה אל תוך הלילה, והיום אותו דבר, טקס מהר הרצל ואז סרטי זיכרון.
וככול שהיום עובר המועקה מתגברת, החוסר של אבא נוכח יותר ויותר,
אני שולחת הודעות ל2 משפחות שכולות וזה רק מרגיש לי פלסטר על הבור הענק שבלב,
אני מרגישה שאני מאכזבת אותו. שאם הייתי שואלת אותו לפני שהוא מת, מה חשוב לו שאעשה, הוא היה אומר להיות בקשר עם המשפחות השכולות, ואני לא עומדת בזה. מרגישה כמו אכזבה וכישלון....
והגעגועים אליו הורסים אותי....................
אבל יום העצמאות בפתח, ואחרי השבוע האחרון, אחרי יום השואה הזה, אין שום דבר שימנע ממני להתרגש עד דמעות מזה שיש לנו מדינה, ולחגוג אותה מכל הלב. גם אם אני יושבת כאן בדנמרק.
כי הסיבה שאני יכולה לחיות כאן בביטחה ובנחת, הסיבה שאני כה פריבילגית, היא שיש לנו מדינה. בזכותם, בזכות הדורות הקודמים שעברו את שעברו והביאו עלינו את הנס הזה שקוראים לו מדינת ישראל.
אז אני קמה מהאבל,
הבנות כבר קישטו את הבית בדגלי ישראל, ערכו שולחן חג,
תכף נשב לצפות בטקס המעבר ובמשואות שלא מפסיקות לרגש אותי כל שנה מחדש,
ונחגוג לנו באופן הכי משפחתי והכי חגיגי שאפשר
עצמאות שמח לכל אהובי
 |
| ליל הסדר |
 |
| אביב! |
 |
| אזכרה לאבא במוצאי החג |
 |
| אביה סורגת צמידים |
 |
| ניצן יוצרת בבצק מלח |
 |
| ניצן מתרגשת לקבל סידרת ספרים באנגלית (בינתיים היא הגיעה כבר לאמצע הספר השני!) |
 |
| ניצן יוצרת באיפור |
 |
| הראל מלמדת את ניצן לסרוג ב2 מסרגות |
 |
| חוזרים ללימודים |
 |
| ניקס עוזרת ללימוד |
 |
| ככה פותחים אצלנו את הקיץ |
 |
| הנוף מהסלון שלנו |
|
נשיקות ואהבה מיכל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה