כמה רחוק אני מוכנה ללכת כדי להגשים את החלומות שלי?
זאת שאלה שאני מסתובבת איתה הרבה בבטן בזמן האחרון.
נכון, אני כל הזמן בתנועה לשם, אל עבר החלומות,
לפעמים בצעדים גדולים, לפעמים בצעדים קטנים,
אבל כל הזמן בתנועה.
ואני בתהייה תמידית, האם זה יעצר?
האם יגיע הרגע שבו הפחד יכריע?
כי אני מפחדת. אני מודה. אני מפחדת.
לפעמים זה פחדים קטנים, לפעמים זה פחדים גדולים.
אני נעה בין התחושה הזאת, שהפחד הוא מכשול,
לבין התחושה שהפחד הוא מניע.
כי כן, גם להישאר במקום, זה מפחיד.
גם לחיות בקטן, בלי חלומות, בלי שאיפות, זה מפחיד. אותי.
לפעמים הייתי רוצה, להיות אחת כזאת,
שמסתפקת בקצת ובקטן,
שיכולה לחיות חיים שלמים מלעבוד בעבודה שלא באמת מעניינת אותה,
אבל מאפשרת יציבות כלכלית ושקט ושלווה.
לפעמים הייתי רוצה להיות כזאת.
כי זה מפחיד לרצות גדול, ויותר.
כי למה בעצם?
זה לא לרדוף אחרי רוח?
ואחרי שהחלום יתגשם, אז מה?
אז יגיע הסיפוק והשקט?
אולי זה סתם דמיונות?
ובכלל, הכי מפחיד זה מה יגידו,
ההורים, החברים, האנשים שמאחור,
אלה ששופטים,
ואם אנסה ולא אצליח?
הם יוכלו לומר 'אמרנו לך'
וזה מפחיד. הכי מפחיד.
לכל אחד יש את החלומות שלו,
ולי יש את שלי,
חלום של טוב, ושקט,
חלום שיאפשר לי לממש את היכולות שלי,
חלום שיאפשר לי להיות אישה ואמא טובה יותר,
שיאפשר לי לתת לבנות שלי מה שאני חושבת ומאמינה שמגיע להן לקבל.
ואני בדרך לשם.
בתנועה,
לפעמים יודעת בברור מה אני רוצה, לפעמים זה משתנה בדרך,
בצעדים קטנים וגדולים, עם חשש קטן וגדול,
עם רגעי אמונה ושמחה, רגעי יאוש ותסכול,
אבל בינתיים, אני בדרך,
ואני סקרנית ומצפה לגלות, כמה רחוק אני אגיע.
ואני שמחה שאתם בדרך איתי
כי הכי טוב, זה לצעוד ביחד
נשיקות ואהבה
מיכל
וגם דשים בתמונות
משחקים מחבואים מתחת לגשר
(וכן, הגודל והעוצמה של הגשרים האלה, שעומדים מעל המים, לגמרי מרגשים אותי)
פסטיבל הקולנוע שוב כאן ואיתו השטיח האדום בכל רחבי המדרחוב
הרשת האהובה עלי פתחה חנות אצלנו בעיר! יש!
לילות אחרונים של קיץ..
וזה מה שאני רואה מהחלון שלי בכיתה!
מי מצליח לקרוא מה כתוב על הקיר האפור? (טוב נו, בתמונה הבאה זה מופיע בהגדלה)
והנה אני בתמונות שצולמו באהבה
אביה המהממת התחדשה בפוני
ולסיום - השלישיה שלי
ורגע לפני שהולכים, מזל טוב לכרם אחיין שלי המופלא, לכבוד בר המצווה שלו.
מקווה שיש לכולכם שבת נפלאה יחדיו. להית'
זאת שאלה שאני מסתובבת איתה הרבה בבטן בזמן האחרון.
נכון, אני כל הזמן בתנועה לשם, אל עבר החלומות,
לפעמים בצעדים גדולים, לפעמים בצעדים קטנים,
אבל כל הזמן בתנועה.
ואני בתהייה תמידית, האם זה יעצר?
האם יגיע הרגע שבו הפחד יכריע?
כי אני מפחדת. אני מודה. אני מפחדת.
לפעמים זה פחדים קטנים, לפעמים זה פחדים גדולים.
אני נעה בין התחושה הזאת, שהפחד הוא מכשול,
לבין התחושה שהפחד הוא מניע.
כי כן, גם להישאר במקום, זה מפחיד.
גם לחיות בקטן, בלי חלומות, בלי שאיפות, זה מפחיד. אותי.
לפעמים הייתי רוצה, להיות אחת כזאת,
שמסתפקת בקצת ובקטן,
שיכולה לחיות חיים שלמים מלעבוד בעבודה שלא באמת מעניינת אותה,
אבל מאפשרת יציבות כלכלית ושקט ושלווה.
לפעמים הייתי רוצה להיות כזאת.
כי זה מפחיד לרצות גדול, ויותר.
כי למה בעצם?
זה לא לרדוף אחרי רוח?
ואחרי שהחלום יתגשם, אז מה?
אז יגיע הסיפוק והשקט?
אולי זה סתם דמיונות?
ובכלל, הכי מפחיד זה מה יגידו,
ההורים, החברים, האנשים שמאחור,
אלה ששופטים,
ואם אנסה ולא אצליח?
הם יוכלו לומר 'אמרנו לך'
וזה מפחיד. הכי מפחיד.
לכל אחד יש את החלומות שלו,
ולי יש את שלי,
חלום של טוב, ושקט,
חלום שיאפשר לי לממש את היכולות שלי,
חלום שיאפשר לי להיות אישה ואמא טובה יותר,
שיאפשר לי לתת לבנות שלי מה שאני חושבת ומאמינה שמגיע להן לקבל.
ואני בדרך לשם.
בתנועה,
לפעמים יודעת בברור מה אני רוצה, לפעמים זה משתנה בדרך,
בצעדים קטנים וגדולים, עם חשש קטן וגדול,
עם רגעי אמונה ושמחה, רגעי יאוש ותסכול,
אבל בינתיים, אני בדרך,
ואני סקרנית ומצפה לגלות, כמה רחוק אני אגיע.
ואני שמחה שאתם בדרך איתי
כי הכי טוב, זה לצעוד ביחד
נשיקות ואהבה
מיכל
וגם דשים בתמונות
משחקים מחבואים מתחת לגשר
(וכן, הגודל והעוצמה של הגשרים האלה, שעומדים מעל המים, לגמרי מרגשים אותי)
לילות אחרונים של קיץ..
וזה מה שאני רואה מהחלון שלי בכיתה!
מי מצליח לקרוא מה כתוב על הקיר האפור? (טוב נו, בתמונה הבאה זה מופיע בהגדלה)
והנה אני בתמונות שצולמו באהבה
אביה המהממת התחדשה בפוני
ולסיום - השלישיה שלי
ורגע לפני שהולכים, מזל טוב לכרם אחיין שלי המופלא, לכבוד בר המצווה שלו.
מקווה שיש לכולכם שבת נפלאה יחדיו. להית'
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה