שוב היא כאן

מתחילים משיר
מתיישבת לכתוב בבלוג אחרי המון המון זמן
ויוני רכטר מתנגן לי בראש...
אז שיתנגן גם לכם (:

המון זמן לא כתבתי,
אחרי שחזרנו מישראל, רציתי מאוד לכתוב על בת המצווה ולא הצלחתי למצוא את המילים,
זה תקע לי את הרשומה הבאה...
בנוסף הרגשתי שאני צריכה שקט כדי לכתוב,
שלוש בנות בלי מסגרות לא איפשרו לי להתפנות לכתיבה.
אז הנה אנחנו,
כמעט שבועיים אחרי תחילת שנת הלימודים,
יש לי עוד חצי שעה עד שהבנות חוזרות מבית הספר
הגיע הזמן לנצל את הבית הריק לבלוג.
איזה כייף!

חזרנו הביתה לפני יותר חודש,
היה עמוס,
עמוס והכי רגוע בעולם,
סותר?
מסתבר שלא...
השלווה של העיירה הדנית שלנו עטפה אותנו מיד שהגענו,
נכנסנו לשיגרת חופש.
אנדרו, היידי ואיזבלה,
חזרו לאיי-פארו כשבוע אחרי שהגענו.
היה לא קל להפרד,
גם עכשיו היידי ואיזבלה חסרות לנו מאוד
אבל כידוע אנחנו אלופים בלעשות מלימון לימונדה...
התחושה שלי,
שהחוסר של איזבלה,
אילץ את אביה וניצן 'לגלות' אחת את השניה.
משהו באוירה בבית נרגע כלכך,
במהלך החופש, לא מעט פעמים קרה שהצעתי לבנות לצאת לטייל, להכין עוגיות או כלמיני אטרקציות אחרות,
וכמעט תמיד הן העדיפו להישאר בבית ולשחק יחד.
כמה נחת (:

*

לפני שבוע וחצי חגגתי יום הולדת 30.
חודש לפני יום ההולדת (עוד בישראל..)
החלטתי לצאת ל'מסע הודיה'
כל יום לאורך החודש עד יום ההולדת,
העלתי לפייסבוק פוסט הודיה
29 תודות.
זה היה תהליך מרתק.
היכולת למצוא בכל יום תודה,
גם בימים המעצבנים,
לפעמים זה היה ממש לקחת את הדבר המעצבן ולהפוך את המבט עליו.
מרתק.
הרגשתי שזאת ממש הכנה לקראת יום ההולדת.
יום הולדת 30

הלקראת יום ההולדת לא היה לי קל..
פעם מזמן, חלמתי על יום ההולדת הזה,
חלמתי להיות עטופה באנשים אהובים,
להיות מופתעת על ידם,
להרגיש ש30 זה גיל מיוחד..
ככול שיום ההולדת התקרב,
הפנמתי שזה לא יקרה,
אני רחוקה
אני בחרתי במרחק הזה
וזה חלק מהמחיר.
בשבוע לפני יום ההולדת,
כל פעם שחשבתי על זה,
התחלתי לבכות..
הייתי מוצפת וזה היה לא קל.
ואז הגיע יום ההולדת,
העברי והלועזי היו השנה יום אחר יום,
הרשתי לעצמי להפוך את יום ההולדת ליומיים..
בכל זאת 30 (-;

ביום הראשון,
קיבלתי הודעות לרוב,
וטלפונים (שלא נענו)
הרגשתי בודדה
והחלטתי לא להלחם בזה...
השתבללתי במיטה וריחמתי על עצמי,
גדעון והבנות הנהדרים פינקו אותי ונתנו לי לרחם על עצמי בלי לשפוט אותי על זה,
זה היה נהדר!
זה מה שאפשר לי לקום למחרת בבוקר ולחגוג לעצמי יום-הולדת נהדר (:
ידעתי בדיוק מה אני רוצה וצריכה ודאגתי שזה יקרה!
כלכך שמחתי על היכולת שלי לא לצפות לקבל מאחרים ולהתאכזב,
אלה באמת לחגוג את עצמי עם עצמי בצורה כלכך שלמה!
היה לי יום מושלם. פשוט כך.
גדלתי (:

*

עכשיו שוב שגרה
כמה נשימה יש במילה הזאת
בעיקר כי היום השגרה שלי מלאה באויר..

אז אני בלימודי דנית אינטנסיבים,
גדעון בעבודה,
3 ילדות בבית ספר וחוגים,
ארוחות ערב משפחתיות,
סופשים ארוכים נהדרים,
חיים


*

ימים אחרונים עם איזבלה

ובחלון הראווה

ארוחת שכנים לפרידה מאנדרו, היידי ואיזבלה

תמונה אחרונה יחד...

קיץ בחצר

פעם ראשונה שהכנתי לבד בצק עלים

טיול משפחתי (לא לפספס את הפרצוף המרוצה של הראל)

זה מה שעושים בדנמרק בקיץ

פנינגוואק ויונה המתוקים באו לבקר

קרן שמש מאוחרת (מאוד)

הראל התחדשה במצלמה - מתנת בת מצווה

ככה מפנקים את אמא

שבת עם מרלין

וטיול של סופש

תודה לעדי על הרביעיות המעולות

ערב בנות עם מרלין ופאולה

הנוף מהסלון של מרלין (במציאות רואים גם את המים בנמל..)

ארוחות בוקר של חופש

שעת יצירה

ניצן אחת מהממת

גיזמו הארנב של היידי נשאר בדנמרק והתארח אצלנו לשבוע. כייף!

שעת לילה מאוחרת בבית משפחת גולדשטיין...

סתם יום של חול

מרלין ואני בחוף

ארוחת ערב קייצית

אור קסום של בין הערביים הארוך בקיץ הדני

מזכרת נהדרת מביקור כייף-כייף של דבורה, תמר, איתי ואביגיל חסון

חוזרים לבית הספר!

ובסיום היום הראשון

נורית ומרסל הפתיעו אותי עם זר ליום ההולדת. כן, אני בוכה בתמונה

עוגת יום ההולדת שהכנתי לחגוג עם חברי לכיתה

עם דיבה והפרחים שהביאו לי בכיתה

ועם כולם

שולחן שבת עם פרחים שקיבלתי מהשכנים

כדורסל עם אבא- הכי כייף

אין דברים כאלה

סתם כזה

מפליגים ל Æø - אי שנמצא דרומית מערבית אלינו

בית לננסים

מדגמנת להראל את מתנת יום ההולדת שלי

הצצה לצילומים של הראל במצלמה החדשה (למען האמת גם חלק מהתמונות מÆrø  הראל צילמה)

עם טלי בOdense
הכי כייף!!

לסיום
אספר לכם עוד משהו-
הפעם על תחושת זרות.
אתמול היתה אסיפת הורים שכבתית וכיתתית לניצן.
שעה ראשונה כל השכבה, שעה שניה בכיתות.
בשעה הראשונה, לא הבנתי כ ל ו ם!
כלומר, הבנתי את הנושאים (אולי בעיקר כי הם היו כתובים במצגת מאחורי הדוברים)
אבל כמעט ולא הבנתי פרטים.
היו דוברים שהיה לי קצת יותר קל להבין והיו דוברים שפשוט לא הבנתי כלום,
רק בסוף הדברים ככשאלו אם יש שאלות, הצלחתי להבין...
עם מועקה וכמעט על סף דמעות עליתי לכיתה להמשך הערב,
מחוץ לכיתה ביקשתי מהמורה לדבר לאט וברור ובאמת בכיתה,
היה לי הרבה יותר קל לעקוב אחרי הפרטים,
אבל בסוף, לא הבנתי הכל וכשכולם צחקו, אני הרכנתי ראש...
אז חזרתי הביתה עם רצון עז להכנס למיטה ולבכות,
כי למרות שאני מבינה שאני בחרתי בזה,
ולמרות הידיעה שמתוך שנה שלמה בה אני גרה במדינה זרה,
זאת בסך הכל הפעם השניה שאני מרגישה ככה (וזה די מדהים)
הרגע הזה, כשזה קורה, הוא מתסכל וכמעט בלתי נסבל...
ואתם יודעים מה?
גם זה בסדר. ואלו החיים.
ואני לא מצטערת בכלל..

אז עד לפעם הבאה,
נשיקות ואהבה- מיכל