קצת מתסכל אותי שאני לא מצליחה לחזור לכתיבה רציפה.
הנה שוב עברו שבועיים מאז הפעם האחרונה שכתבתי,
וכן, תרוצים יש לי בשפע אבל הם רק תרוצים..
בהמשך ישיר לרשומה הקודמת,
אני מרגישה בתקיעות,
לא בהכרח תקיעות רעה,
אבל תקיעות.
השיר המתבקש פה עכשיו הוא זה
חלק מהתקיעות הזאת היא גם בכתיבה.
אין זרימה.
בקושי מצליחה להביא את עצמי לשבת על המחשב וגם אחרי שסופסוף אני מצליחה,
אני לא מצליחה לכתוב..
כל משפט לוקח זמן,
ואנרגיות,
ואני מוצאת את עצמי בוהה במסך ולא לגמרי יודעת מה אני רוצה בכלל לכתוב.
אני עוברת תקופה לא קלה,
ואני נדהמת מכמה בקלות אני עוברת אותה,
אני יודעת שאם הייתי חווה את הדברים שאני חווה עכשיו לפני שנתיים,
הם היו גומרים אותי,
אבל עכשיו אני במקום אחר,
הבעיה, שיש לזה מחיר,
לחוזק,
גם אם אני לא מרגישה,
האנרגיות הולכות לשם,
אני עייפה הרבה יותר,
אני תקועה הרבה יותר,
ובכנות, אני לא לגמרי יודעת איך משחררים...
טוב שאני יודעת היום לדאוג לעצמי, ולעבוד גם על זה.
בתוך כל התקיעות הזאת,
מתרחשים הרבה דברים,
גם פנימה בנפש וגם בחוץ, בחיים,
לפני כמעט שבועיים (איך עברו שבועים??)
נחתה אצלנו לביקור חיותה חברתי האהובה.
היה שבוע מושלם.
באמת! מושלם!
מזג האויר היה מאוד לא אפייני לדנמרק בספטמבר,
שבוע שלם של שמש וטמפרטורות בין 25-22 מעלות.
מדהים!
וחיותה! חיותה שאני אוהבת כלכך!
טיילנו המון (המון) דיברנו המון, צילמנו (גם המון) התפנקנו, יצרנו..
כל מה שצריך לעשות עם חברה טובה!
היה כלכך מבאס כשהגיע הזמן להפרד!
(חלק מהתמונות צילמה חיותה שהיא צלמת מוכשרת מאוד. תמונות שלה למכירה אתם יכולים למצוא בקישור)
לפני שנה, רגע לפני שנסענו, חיותה באה לצלם אותנו בבית ב777
כמה סימלי שהיא תצלם אותנו שוב אחרי שנה בביתנו החדש
ביום שישי שאחרי הנסיעה צפוי היה לי מבחן גורלי בדנית,
מבחן שנחשב קשה מאוד (יש העושים אותי 4 ו5 פעמים לפני שמצליחים לעבור)
ואני בכלל רציתי שהמבחן הזה יוכיח שאני מספיק טובה כדי לעבור לרמה גבוהה יותר.
לפני שחיותה הגיעה הייתי בלחץ גדול,
חיותה הגיעה ומתוך הנחת שהיה לי איתה,
הצלחתי לשחרר,
לומר לעצמי שאני לומדת דנית בשביל לחיות כאן,
לא בשביל להצליח במבחנים.
ואז חיותה נסעה,
ולא הצלחתי לשכנע את עצמי ללכת לבית הספר.
לא הלכתי ביום שלישי,
לא הלכתי ביום רביעי,
וידעתי שאני חייבת למצוא דרך לשבור את ההשתבללות...
בשישי בבוקר, קמתי כמו גדולה,
עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי,
את שנה ו3 חודשים בדנמרק,
את מדברת דנית!
את מדברת דנית טוב!
את יכולה לעשות את זה!
נשמתי עמוק ויצאתי אל בית הספר.
פגשתי את כל חברי לכיתה לחוצים נורא,
ואני?! אני כבר שיחררתי...
ב9.30 המבחן התחיל, ב11 כבר הייתי אחרי.
החברים שלי לכיתה, התחילו לצאת מהמבחן יותר משעה אחרי שאני סיימתי...
אז נכון, לא הכל ידעתי (היה תרגיל אחד בקריאה שלא הבנתי כלום. בחיי!)
ועוד אין לי את התוצאות,
אבל השורה התחתונה היא שברגע שיכלתי לפחד, ברגע ששחררתי,
הלך לי בקלות ואפילו בכייף.
אחרי המבחן הגיע סופש, קצת שקט ונחת וזמן להתאפסות מחודשת.
לאביה היה הופעה עם המקהלה,
כמו אמא טובה, דמעתי כשהם עלו לשיר,
ואולי זה היה כי מעיין הדמעות כבר היה פתוח,
אבל מקהלת הנוער ששרה אחריהם היתה יותר ממופלאה ומרגשת עד דמעות ממש.
רגע אחרי שיצאנו מההופעה,
קיבלנו טלפון מחבר שהזכיר לנו שהרכב של אישתו פנוי ביומיים הקרובים ואנחנו מוזמנים לשאול אותו!
איזה כייף!!
אנחנו גרים פה מעל שנה אבל בגלל שאין לנו רכב אנחנו לא מכירים את האזור בכלל,
זאת היתה הזדמנות נהדרת לתור קצת באיים הסמוכים ואף באי שלנו...
כמה יפה פה!!!!
הסתיו בפתח, כבר ממש מגיע... העצים מתחילים לשנות צבע ואני כבר יודעת לומר שעוד שבעיים הכל יהיה ציבעוני ועוצר נשימה...הימים מתקצרים במהירות,
כל בוקר אפשר כבר להרגיש את החשיכה מתארכת,
אוטוטו נקום כבר בחושך גמור,
אני חושבת שזה בו זמנית משרה תחושות מנוגדות,
אחת היא של לצאת מהמיטה בחושך... לצאת מהבית בחושך... אל הקור... מדכא משהו.
אחת היא של עיטוף, והתכרבלות ומשפחתיות, ונרות מאירים..
עוד דבר קרה השבוע,
דבר שהזכיר לי כמה המרחק לפעמים הוא בלתי נסבל.
ענת ילדה.
ענתי שלי! חברתי הטובה, גיסתי האהובה, ילדה,
ת א ו מ י ם !
ליוויתי אותם מרחוק במחשבות, באנרגיות, ובהמון המון הודעות, ותמונות...
כמה קשה המרחק!
כמה קשה כשכל מה שאני רוצה זה להיות, קרוב, לחבק, להרים, לסייע, להקל, לפנק...
אתמול הם חזרו הביתה,
הורים גיבורים עם 2 זערעורים,
משפחה של ממש!
אני מרחוק, חושבת עליהם, וגאה בהם ויודעת שהם עושים הכי טוב שהם יכולים,
ושההכי טוב שלהם, הוא לא פחות ממצויין.
ואני יודעת, שהם לא צריכים אותי, זאת אני שצריכה אותם..
התחלתי את הכתיבה היום בתקיעות רבה,
אני לא סגורה על באיזה נקודה זה השתחרר אבל אני כבר דקות ארוכות כותבת בלי הפסקה בכלל....
אז אני אמשיך במלאכת השיחרור,
ולא אעבור לערוך את הפוסט כמו שאני רגילה.
מצרפת תמונות ושולחת.
נשיקות ואהבה, מיכל
הנה שוב עברו שבועיים מאז הפעם האחרונה שכתבתי,
וכן, תרוצים יש לי בשפע אבל הם רק תרוצים..
בהמשך ישיר לרשומה הקודמת,
אני מרגישה בתקיעות,
לא בהכרח תקיעות רעה,
אבל תקיעות.
השיר המתבקש פה עכשיו הוא זה
חלק מהתקיעות הזאת היא גם בכתיבה.
אין זרימה.
בקושי מצליחה להביא את עצמי לשבת על המחשב וגם אחרי שסופסוף אני מצליחה,
אני לא מצליחה לכתוב..
כל משפט לוקח זמן,
ואנרגיות,
ואני מוצאת את עצמי בוהה במסך ולא לגמרי יודעת מה אני רוצה בכלל לכתוב.
אני עוברת תקופה לא קלה,
ואני נדהמת מכמה בקלות אני עוברת אותה,
אני יודעת שאם הייתי חווה את הדברים שאני חווה עכשיו לפני שנתיים,
הם היו גומרים אותי,
אבל עכשיו אני במקום אחר,
הבעיה, שיש לזה מחיר,
לחוזק,
גם אם אני לא מרגישה,
האנרגיות הולכות לשם,
אני עייפה הרבה יותר,
אני תקועה הרבה יותר,
ובכנות, אני לא לגמרי יודעת איך משחררים...
טוב שאני יודעת היום לדאוג לעצמי, ולעבוד גם על זה.
בתוך כל התקיעות הזאת,
מתרחשים הרבה דברים,
גם פנימה בנפש וגם בחוץ, בחיים,
לפני כמעט שבועיים (איך עברו שבועים??)
נחתה אצלנו לביקור חיותה חברתי האהובה.
היה שבוע מושלם.
באמת! מושלם!
מזג האויר היה מאוד לא אפייני לדנמרק בספטמבר,
שבוע שלם של שמש וטמפרטורות בין 25-22 מעלות.
מדהים!
וחיותה! חיותה שאני אוהבת כלכך!
טיילנו המון (המון) דיברנו המון, צילמנו (גם המון) התפנקנו, יצרנו..
כל מה שצריך לעשות עם חברה טובה!
היה כלכך מבאס כשהגיע הזמן להפרד!
(חלק מהתמונות צילמה חיותה שהיא צלמת מוכשרת מאוד. תמונות שלה למכירה אתם יכולים למצוא בקישור)
כמה סימלי שהיא תצלם אותנו שוב אחרי שנה בביתנו החדש
ביום שישי שאחרי הנסיעה צפוי היה לי מבחן גורלי בדנית,
מבחן שנחשב קשה מאוד (יש העושים אותי 4 ו5 פעמים לפני שמצליחים לעבור)
ואני בכלל רציתי שהמבחן הזה יוכיח שאני מספיק טובה כדי לעבור לרמה גבוהה יותר.
לפני שחיותה הגיעה הייתי בלחץ גדול,
חיותה הגיעה ומתוך הנחת שהיה לי איתה,
הצלחתי לשחרר,
לומר לעצמי שאני לומדת דנית בשביל לחיות כאן,
לא בשביל להצליח במבחנים.
ואז חיותה נסעה,
ולא הצלחתי לשכנע את עצמי ללכת לבית הספר.
לא הלכתי ביום שלישי,
לא הלכתי ביום רביעי,
וידעתי שאני חייבת למצוא דרך לשבור את ההשתבללות...
בשישי בבוקר, קמתי כמו גדולה,
עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי,
את שנה ו3 חודשים בדנמרק,
את מדברת דנית!
את מדברת דנית טוב!
את יכולה לעשות את זה!
נשמתי עמוק ויצאתי אל בית הספר.
פגשתי את כל חברי לכיתה לחוצים נורא,
ואני?! אני כבר שיחררתי...
ב9.30 המבחן התחיל, ב11 כבר הייתי אחרי.
החברים שלי לכיתה, התחילו לצאת מהמבחן יותר משעה אחרי שאני סיימתי...
אז נכון, לא הכל ידעתי (היה תרגיל אחד בקריאה שלא הבנתי כלום. בחיי!)
ועוד אין לי את התוצאות,
אבל השורה התחתונה היא שברגע שיכלתי לפחד, ברגע ששחררתי,
הלך לי בקלות ואפילו בכייף.
אחרי המבחן הגיע סופש, קצת שקט ונחת וזמן להתאפסות מחודשת.
לאביה היה הופעה עם המקהלה,
כמו אמא טובה, דמעתי כשהם עלו לשיר,
ואולי זה היה כי מעיין הדמעות כבר היה פתוח,
אבל מקהלת הנוער ששרה אחריהם היתה יותר ממופלאה ומרגשת עד דמעות ממש.
רגע אחרי שיצאנו מההופעה,
קיבלנו טלפון מחבר שהזכיר לנו שהרכב של אישתו פנוי ביומיים הקרובים ואנחנו מוזמנים לשאול אותו!
איזה כייף!!
אנחנו גרים פה מעל שנה אבל בגלל שאין לנו רכב אנחנו לא מכירים את האזור בכלל,
זאת היתה הזדמנות נהדרת לתור קצת באיים הסמוכים ואף באי שלנו...
כמה יפה פה!!!!
הסתיו בפתח, כבר ממש מגיע... העצים מתחילים לשנות צבע ואני כבר יודעת לומר שעוד שבעיים הכל יהיה ציבעוני ועוצר נשימה...הימים מתקצרים במהירות,
כל בוקר אפשר כבר להרגיש את החשיכה מתארכת,
אוטוטו נקום כבר בחושך גמור,
אני חושבת שזה בו זמנית משרה תחושות מנוגדות,
אחת היא של לצאת מהמיטה בחושך... לצאת מהבית בחושך... אל הקור... מדכא משהו.
אחת היא של עיטוף, והתכרבלות ומשפחתיות, ונרות מאירים..
עוד דבר קרה השבוע,
דבר שהזכיר לי כמה המרחק לפעמים הוא בלתי נסבל.
ענת ילדה.
ענתי שלי! חברתי הטובה, גיסתי האהובה, ילדה,
ת א ו מ י ם !
ליוויתי אותם מרחוק במחשבות, באנרגיות, ובהמון המון הודעות, ותמונות...
כמה קשה המרחק!
כמה קשה כשכל מה שאני רוצה זה להיות, קרוב, לחבק, להרים, לסייע, להקל, לפנק...
אתמול הם חזרו הביתה,
הורים גיבורים עם 2 זערעורים,
משפחה של ממש!
אני מרחוק, חושבת עליהם, וגאה בהם ויודעת שהם עושים הכי טוב שהם יכולים,
ושההכי טוב שלהם, הוא לא פחות ממצויין.
ואני יודעת, שהם לא צריכים אותי, זאת אני שצריכה אותם..
התחלתי את הכתיבה היום בתקיעות רבה,
אני לא סגורה על באיזה נקודה זה השתחרר אבל אני כבר דקות ארוכות כותבת בלי הפסקה בכלל....
אז אני אמשיך במלאכת השיחרור,
ולא אעבור לערוך את הפוסט כמו שאני רגילה.
מצרפת תמונות ושולחת.
נשיקות ואהבה, מיכל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה