עכשיו התור לאהבה (כמו בשבוע שעבר - לחיצה על שם השיר מובילה לשמיעתו)
דברים שלמדתי מאמא
ומיום ההולדת 60 שלה
אמא שלי חוגגת יום הולדת 5 ימים לפני יום ההולדת שלי.
כשנסענו לדנמרק אבא ואמא שלי היו בהודו,
הם חזרו כשבועיים אחרי שנסענו,
כשבוע וחצי לפני יום ההולדת ה60 של אמא.
3 וחצי חודשים בלי אמא לידי.
ביום ההולדת שלה,
יצאתי לריצה
בדרך החוצה ראיתי את ההודעות שאחים שלי כתבו לאמא
והרגשתי שאיני מסוגלת לכתוב דבר
איך אפשר בכלל לכתוב לאמא משהו?
אמא היא הכל
ואין דרך להביע את זה בלי לפול לקלישאות
רצתי לי
והראש מלא מחשבות
על אמא
עלי
על המקום שלי בעולם
על המקום שאמא נתנה ונותנת לי בעולם
על מי אני בזכותה
רצתי לי
אי שם
בנמל בעיירה קטנה בדנמרק
אחרי 3 חודשים בלי להיות עם אמא
וחשבתי על זה
שרק בזכות אמא
אני יכולה להיות בלעדיה.
רק האמונה שלה בי
והתמיכה שלה בכל בחירה שעשיתי בחיי
(ותאמינו לי, היו לא מעט כאלה שהיא לא היתה בוחרת עבורי)
הם אלה שהביאו אותי להיות אחת שרצה, בנמל, בעיירה, אי שם ...
ואמא שלי,
אמא שלי היא משהו מיוחד,
אני חושבת שהיא לא תמיד יודעת עד כמה,
יש פער, אני חושבת,
בין איך שהיא רואה ותופסת את עצמה,
לבין איך שאני רואה אותה,
ולפעמים נדמה לי שהפער הוא גדול.
אמא שלי היא מיוחדת במינה,
באמת,
פשוט אין עוד אימהות כאלה,
משוגעות,
שהולכות אחרי הלב,
ולפעמים הראש והלב מתבלבלים לה,
אז היא מחשבת מסלול מחדש,
ומוצאת את הדרך הכי נכונה לאותו רגע.
ואמא שלי,
שחושבת שהיא לא סבתאית,
היא הסבתא הכי משקיעה שאני מכירה,
ויעידו 20 הנכדים שגרים לידה.
ואמא שלי,
שתמיד חושבת שזה לא מספיק,
לא מבינה כמה זה מעל ומעבר.
מאמא שלי למדתי לשמוח ולהשתולל,
ומאמא שלי למדתי להשתבלל.
ממאמא שלי למדתי נתינה אין סופית,
ומאמא שלי למדתי לשים גבולות.
מאמא שלי למדתי שקצוות מתחברים,
גם אם לפעמים בדרך
זה יוצר קצת כאבים.
מאמא שלי למדתי שאפשר
להגשים חלומות,
ושתמיד, תמיד, יהיה מי שיתפוס אותי כשאפול מהצוק.
אמא שלי לימדה אותי להיות אדם גדול,
עם ראיה רחבה,
אמא שלי למדה אותי לא לפחד,
ושלא משנה מה יגידו.
מאמא קיבלתי את היצירתיות, את הרגישות, את הראייה, את היכולת לקבל ולהכיל.
אני חושבת שאני יכולה להמשיך ברשימה אין סופית שכזאת...
אמרתי לה השבוע,
שאני חושבת שאי אפשר לומר מה למדתי ממנה,
כי בפשטות,
כל מה שאני - הוא ממנה.
ועוד מילה,
האירגונים ליום ההולדת,
היו בשבילי שיעור גדול
בלהצליח לקחת מרחק,
בלא לארגן, לא לנהל, להיות אחראית על כלום,
בלסמוך על אחרים
בלגלות, שאפשר בלעדיי- ולהיות בסדר עם זה.
משתתפת ביום ההולדת דרך הסקייפ
פרק 7 צביטה בלב
היי הרבה זמן לא כתבתי.
לא אספר עכשיו את הכל כי ערב אני צריכה להיזכר בכל הדברים שהיו וללכת לישון
(הפרק הבא יהיה ארוך במיוחד אספר בו את כל מה שהיה בזמן האחרון)
אני ממש מתגעגעת לארץ. המשפחה והחברים נמצאים שם.
למרות שכיף לי פה בדנמרק, ברגעים האלה שאני נזכרת יש לי צביטה בלב.
זה לא קל לקום ולעזוב כך.
תמיד גם שכיף לי, כואב לי שהמשפחה לא פה, נהנים איתי בכיף.
באמת שלא תיכננתי שהפרק הזה יגיע לנושא המשפחה ועכשיו אני מתלבטת באיזה שם לבחור:
שלום לדקה...בחיים!!! / צביטה בלב
אתם כבר יודעים את התשובה נכון?!
אכתוב לכם שיר שחיברתי:
צביטה בלב/אביה גולדשטיין
עצוב לי עצוב לי עצוב לי עצוב אני מתגעגעת עצוב לי עצוב לי עצוב לי עצוב.
פיזמון:יש לי צביטה יש לי צביטה יש לי צביטה בלב
יש לי צביטה יש לי צביטה יש לי צביטה בלב.
אתם וודאי לא מבינים איך לי כואב איך לי כואב.
פיזמון:..
הכאב שלי הוא כל כך חזק כל כך חזק אך בתוכו שמחה המון המון שמחה
שמחה
ביי מאביה
השבוע שלנו בתמונות-
אטרקציות בנמל
אבא, אביה וניצן, יצאו ל'חפש את המטמון' שעובר בין חנויות בעיר
(מהרגעים שבהם אני חשה שאני גרה בסטארס הולו...)
 |
| תחנה ראשונה |
 |
| תחנה אחרונה |
יוצאים להפלגה
וחוגגים לי יום הולדת עם השכנים
שעת יצירה
מצטיידים לגשם שמופיע לעיתים קרובות
ולבית ספר שמתחיל שבוע הבא (אמא'לה!)
אחהצ בחוף (בתמונה אביה עם סנדר ואיזבלה)
השכנים שולים צדפות ואחכ אוכלים אותם לארוחת ערב (יאמיייי)
ולסיום -
הראל ואני
נשיקות ואהבה
מיכל
