יום ראשון, כמעט צהרים.
סיימנו ארוחת פנקייקים מושחתת, יודה פוליקר שר בגלגלצ ברקע,
הבנות עסוקות כל אחת בשלה והבית באוירה כזאת של נחת שמאפשרת לי סוף-סוף, אחרי שבועות של רצון - לשבת לכתוב.
מאז חג המולד דנמרק בסוג של סגר. פעם ראשונה מאז אפריל 2020.
ההשפעה של זה על החיים שלנו היא בעיקר זה שהבנות לומדות מהבית.
ביום שלישי החולף, גדעון יצא להפלגה - תקופת התמחות אחרונה לפני סיום הלימודים.
זה כלכך שונה מהפעם הקודמת...
פעם הקודמת היתה כולה בסערה, סביב אבא והסרטן, חצי שנה בישראל, לימודי קונדיטוריה, האובדן של אבא, ההחלטה שהראל נשארת בארץ, חזרה לדנמרק לבד עם אביה וניצן בנות ה11 ו9, הקמת עסק, פרישה מהשותפות...
ואו בחיי שזה היה טרוף.
עכשיו הבנות שלושתן בבית, גדולות בשלוש שנים, אני בשגרה של בית-מאפייה ושקט. כלכך הרבה שקט.
והשקט הזה מאפשר לחשוב, לחלום, לשאוף.
איך אני רואה את החיים שלי הלאה,
מה אני רוצה מהם בכלל.
זה מחשבות שכלכך נעים וכייף להתעסק בהם. הרגשה שהכל פתוח.
אחד הדברים שהתחלתי להפנים לאחרונה זה שהמהפך אולי הכי גדול בחיים שלי,
הוא ברמה התודעתית.
לא מדברת על היציאה מהדיכאון ולא על הדת ולא על מעבר למדינה חדשה.
אלא על ההבנה שאני רוצה חיים קטנים ופשוטים.
שהשקט שיש לי עכשיו - הוא לא תחנת ביניים.
גדלתי בעולם של חיים גדולים. גדלתי לשאוף לגעת בכמה שיותר אנשים, לעזור ולעשות בגדול, להשאיר חותם.
למות כשמאות אנשים זוכרים וחסרים.
כשמצאתי את השקט שלי, כאן בדנמרק, חשבתי שהוא רק לבנתיים, עד שאתחזק, שאאסוף כוחות לחזור לעולם של עשייה נרחבת.
אבל הזמן עובר ואני מבינה הפוך,
אני לא רוצה גדול יותר. זאת כבר לא שאיפה ואנשים שהם כאלה כבר לא מעוררים בי קנאה.
אולי רק השראה להמשיך ללכת בדרך שנכונה עבורי.
עבורי נכון הקטן, המשפחה הקטנה שלי, החברים הקרובים האהובים, המאפייה, הבצק... הקטן.
בתוך הקטן הזה אני מוצאת את עצמי מתלבטת על המקום של האינסטגרם בחיים שלי.
מוצאת את עצמי אוהבת את הסיפור שאני מספרת בו, אוהבת לתת לו לדחוף אותי בקטנה, לצאת לטיול ולתעד, להכנס למטבח ולתעד..
הצד השני הוא ההתלבטות של כמה אני רוצה להשקיע בזה, מה השאיפה שלי מבחינת כמות הצופים,
האם יש שאיפה ליותר? האם אני באמת מסתפקת בקטן?!
עוד אין לי תשובות, זה מחשבות שאני הולכת איתן ובודקת כל הזמן מה נכון לי, איך וכמה.
בינתיים, דווקא בתוך העולם הכה מרוחק שהקורונה יצרה, מצאתי לי חברויות-אינסטגרמיות משמחות וממלאות מאוד.
אני חושבת שאני אעצור כאן,
כשאני עוד מוצפת מחשבות שהכתיבה העלתה.
שולחת מדנמרק געגועים רבים, נשיקות ואהבה.
מיכל
ובנוהל, קצת תמונות.
הפעם בקטנה ובעיקר מהשלג ששימח אותנו לפני שבוע וחצי (:
מהמם מיכל ואני כה מזדהה. שמחה לשמוע אותך כך ובמקום הזה. קארן שוורץ
השבמחקתודה אהובה ♥️♥️
מחק