6 שנים בדנמרק

 6 שנים בדנמרק

אני אומרת את זה - ולא מאמינה

6 שנים בדנמרק!!

מצד אחד, אני כלכך ישראלית, כלכך חיה את ישראל והכל מרגיש כאילו היה אתמול,

מצד שני - חיים שלמים. שש שנים של חיים שלמים.

לאחרונה נתקלתי באינסטגרם בקטע הזה:

תמיד היה מוזר בעיניי שמבפנים אפשר להזיז רהיטים, לשבור קירות, ולשנותם כליל,

 ומבחוץ יבוא זר ויאמר" כן, אני מכירו היטב, פעם גרתי בו.

אני חושבת עלי,

מיכל של הארץ, 

מצד אחד מתמודדת עם דיכאון,

אבל מצד שני...

מצד שני יש אינספור אנשים, חברים, משפחה, תמיד צורך לעשות ולפעול ולארגן,

עוד ארוע, עוד פרוייקט, מפגש חברים, מסיבה משפחתית או משהו.

ואף מילה על העבודה שהיא שעות ארוכות ומלאות, ימים שלא נגמרים.

אלו היו חיי וסהכ אהבתי אותם.

יותר מזה, זאת היתה הזהות שלי, ככה אנשים הכירו אותי וככה אני הכרתי את עצמי.

ואז דנמרק.

שקט.

אין לארגן, לעשות וליזום,

אנשים אני מכירה בקושי,

פתאום אני מבינה כמה שלווה זה מכניס לי לחיים והולכת על זה,

נותנת מקום לשקט,

מתענגת עליו.

לא רק כהפוגה, כחופשה,

אלא באמת.

מוותרת על הצורך לארגן,

מוותרת על הצורך להיות במרכז העינינים,

לומדת לשחרר שליטה..

מתחילה חיים חדשים,

בקטן. בשקט. ברוגע.

6 שנים בדנמרק ואני תוהה..

היש מי שמכיר אותי באמת?