אבא שלי

בזמן האחרון נשאלתי מספר פעמים מדוע אני לא כותבת בבלוג,
האמת היא, שאיך אפשר לכתוב כשיש כלכך הרבה מילים בראש ובלב?
כלכך הרבה עד שהן אינן מצליחות להתגבש לכדי משהו ברור...

האזכרה הולכת ומתקרבת,
זוהי תקופה לא קלה,
הצפה תמידית,
הרגשה של דריכות מתמדת,
אין לי שום אפשרות לדעת מה יגיע מאחורי הסיבוב,
וכל דבר מביא לדמעות,
שיר אקראי, משהו שהבנות אומרות, רעיון או ראיון לאזכרה, הודעה שמישהו שולח והיא לא במקום,
הודעה שמישהו שולח והיא ממש במקום...
והכל כואב
כלכך

אבא שלי
האהוב
היה אדם מורכב.
הוא היה אדם אהוב,
הדמות שלו, היתה אהובה,
לא תמיד כולם ידעו איך לאכול את הדעות שלו,
אבל אני חושבת שברוב המקרים גם מתנגדיו - אהבו והעריכו אותו.

אבל בשבילי אבא לא היה דמות.
בשבילי הוא אבא.
ואני אוהבת אותו עד שזה כואב,
בשבילי הוא לא היה רק אדם גדול שעושה דברים גדולים וחשובים,
בשבילי הוא היה אבא,
כזה שמספר סיפורים לפני השניה - בעיקר כאלה שהיה ממציא בעצמו,
שתמיד ניגש לטלפון הציבורי בעטרת כהנים כשהייתי מתקשרת,
שלוקח אותי לרופא כשצריך - ומרגיע, כדי שלא אפחד,
שמבקר אותי איפה שלא אהיה - ומסיע לכל מקום ובכל שעה,
שמחמיא ומעריך,
שכשאני מאושפזת שבועיים - הוא כל יום מגיע עם ארוחת צהרים שלא אצטרך לאכול את האוכל של בית חולים,
אבל
אבל
הוא היה גם אבא שכמעט ולא היה בבית,
הוא היה לוחץ איפה שלא היה צריך,
הוא לא תמיד אמר את המילה הנכונה,
הוא אכזב לא אחת כשהייתי זקוקה לו,
לא תמיד היה לו סבלנות,
וזה אבא שלי.

בהלוויה אמרתי שמאבא למדתי שאנשים הם מורכבים וצריך לבחור לראות את הטוב,
אבל אני בימים של תהייה עמוקה,
כמה אני מחוייבת לדמות שלו - כפי שהיא היתה בעיני אחרים,
לבין האמת שלי,
האבא שהוא היה עבורי,
שהיה יכול להטריף אותי - אבל זה לא גרם לי לאהוב אותו פחות, או להרגיש פחות אהובה על-ידו.

אבא שלי היה אדם מיוחד מאוד,
הוא ידע לגעת באנשים בצורה יוצאת דופן,
הוא ידע לחולל מהפכות,
הוא ידע להיות בכל מקום שבו היה נצרך,
אבל אבא שלי היה אדם
והוא לא היה מושלם.

אני מתגעגעת כלכך
אבא
והכל כואב לי
כואב לי עד שאין לי אויר
כואב עד שלא תמיד אני יודעת איך בכלל יכול להיות שאמורים להמשיך לחיות בלעדיך,

ככל שהאזכרה מתקרבת
הכל כואב יותר
החוסר גדול יותר
וזה מרגיש ככ לא אמיתי

וזהו