געגועים

הרבה זמן לא כתבתי.
פעם אחר פעם התיישבתי,
ניסיתי למצוא מילים,
וויתרתי.
ודווקא עכשיו, מוצאי שבת, כולם בבית,
אני יושבת בסלון, והלב רוצה --

אני לא יודעת בכלל מה אני רוצה לכתוב,
או אל מה הכמיהה,
אבל בכל זאת אני כאן,
מול המחשב,
מנסה לברר.
להקשיב פנימה.

8 חודשים מאז שאבא נפטר,
ארועי השנה הולכים וקרבים,
ההתעסקות בזה מציפה כלכך,
בנוסף כל הזמן קורים דברים שמזכירים,
פתאום אבא נמצא בכל מקום, גם בחלומות...
פתאום אין מישהו שאני רוצה לדבר איתו על האובדן, יותר מעם אבא.
אבסורד שכזה.

אחרי שאבא נפטר, כתבו לי חברות שבטח לא קל לחלוק את הזמן הזה עם ככ הרבה אנשים,
כשהן אמרו זאת, לא הבנתי על מה הן מדברות.
חלקנו את אבא עם עם ישראל בחייו. במותו היה זה מובן מאליו.
ככול שהזמן עובר, אני מתכנסת למקום של האובדן האישי שלי.
בעצם, כבר בהלוויה בחרתי לדבר על אבא כאבא שלי, ולא כעל איש ציבור.
אבל הזמן רק מגביר את התחושה הזאת.

אבא השאיר אחריו מורשת מפוארת בהרבה חזיתות, בשכל אני יודעת כמה חשוב לדבר את הדברים ולהמשיך בדרכו,
אבל אני, מיכל הקטנה, רוצה להתכרבל בתוך הזכרונות המתוקים של אבא כאבא,
ולהישאר שם.
בלי הרב,
בלי צבא,
בלי דברים טובים,
רק עם שירי שנות ה60, שירי ארץ ישראל,
והמון אנקדוטות קטנות של בית,
הצורה שהלך יחף על רצפה קרה, הדרך שבה רחץ כלים, הציורים שצייר בהסח הדעת כשדיבר בטלפון...


אני כל כך מתגעגעת


 וגם שיר