נשיקות ואהבה, מיכל.: נחת

אין לתאר את השקט הזה
בלב פנימה

יושבת בבית
קולות הכביש מתערבבים עם הרוח, רחש העצים והעלים הנושרים בשלכת.
בבית חם ונעים וריח הבריוש הנאפה בתנור ממלא את הסלון.
וסופסוף, אני יושבת וכותבת.

לפני כארבעה חודשים,
עזבתי את השותפות בחנות יד השניה שפתחתי עם חברה שלי.
היתה לי תוכנית מאוד ברורה לחודשים שאחרי -
לבלות את החופש הגדול עם המשפחה
(הראל באה מישראל וגדעון חזר הביתה אחרי 9 חודשים של העדרות)
כשמסתיימת חופשת הקיץ - לעבור דירה,
אחכ לטוס לישראל לחגים,
ואז, כשיגיע 'אחרי החגים' - למצוא עבודה.
רצוי באפיה או קונדיטוריה.

איכשהו עבר כמעט חודש מאז שהגיע 'אחרי החגים'
ואין לי שום צורך למצוא עבודה.
כלומר, צורך כלכלי יש, כמובן, תמיד (:
אבל בלב פנימה,
כל מה שאני צריכה זה שקט.
והחלטתי לתת את זה לעצמי.

אז נכנסתי למטבח.
בבית.
וזהו.
אני אופה.
אני בבית.
מעוגנת ומקורקעת.
ושקט לי.
וטוב לי.
נחת.

יש בי הכרת תודה גדולה,
על המסוגלות לשים את השיפוטיות, ה'מה יגידו', ה'מה זה אומר עלי',
ופשוט להקשיב ללב ולבטן.
לעשות מה שנכון לי.

עברה עלי שנה מטלטלת. מאוד.
היא מאחורי.
אני נושמת את עצם הידיעה הזאת.
אתגרים יהיו תמיד.
אבל האני שאפגוש בהם, תמיד אהיה קצת אחרת.

*

אי אפשר בלי מילה על אבא...
הפייסבוק העלה לי לי השבוע בזכרונות,
את ההזמנה ליום הולדת 60 לאבא שלי.
7 שנים עברו מאז.
הבנתי פתאום,
עד כמה זה היה ארוע מכונן בחיים שלי.
הייתי אז במצב נפשי רע מאוד,
ואספתי את עצמי להפקת ארוע מרשים ומדוייק.
אני זוכרת את עצמי בערב הזה, עומדת ואומרת לעצמי - זה ה100% שלי.
פה אני באה לידי ביטוי. ככה. בהפקה של ארוע כזה.

זמן קצר אחכ, התחלתי לעבוד עם אבא כשעוזרת אישית.
אין לי ספק, שהערב הזה היה הצעד הראשון שהביא לעבודה המשותפת שלנו.
יותר מ3 שנים עבדתי איתו.
זאת אחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי.
היה מרתק, מאתגר, היה מספק.
אולי הכאב הכי גדול שלי היום, הוא שאני עדיין לא מצליחה לכתוב.
לכתוב את מערכת היחסים שלנו, לכתוב עליו, לכתוב אותו.
אני יודעת שהוא היה רוצה שאעשה זאת..
אני אפילו יודעת שיבוא יום וזה יקרה.
אבל עכשיו, כשאני חושבת על זה, זה כואב.

מסיימת בשיר שאבא שלח לי אחרי שחזרו מהודו - ואני כבר הייתי בדנמרק
Wish you were here

מהמטבח שלי באהבה