שבועיים עברו מאז שעברנו דירה.
יושבת לבד בבית שהופך לאיטו לבית,
קפה, עוגיות,
ובלוג פתוח.
מנסה למצוא מילים...
5 חודשים עברו מאז השבוע האחרון.
5 חודשים.
המוות של אבא הפך לנקודת יחס.
התקופה של לפני - שהכל סבב סביבו,
והחיים של אחרי.
כמעט 5 חודשים של אחרי.
בשבועות האחרונים, התחלתי לצאת מהבועה שחייתי בה בחודשים האחרונים.
הבועה שהגנה עלי.
והיציאה היא לא פשוטה.
מרגישה כלכך פגיעה.
בעודף רגישות.
רוצה שוב אנשים בחיי,
אבל יודעת שכל אינטרקציה - יש בה פוטנציאל לפגיעה.
וזה מפחיד וכואב.
ואני מוצאת את עצמי עושה צעדים קדימה ואחורה.
מתקשרת קצת יותר, ואז שוב משתבללת.
ואני יודעת שלא כולם יודעים איך לאכול את זה, ואותי.
אבל אני יודעת שזה כל מה שאני מסוגלת עכשיו.
אני חיה את האובדן בצורה מוחשית.
לא בצורה של געגוע או חוסר.
בצורה שאני מרגישה שהחיים כמו שהכרתי אותם פשוט אינם,
ואני צריכה ללמוד מחדש איך מתנהל העולם.
זה מטלטל. ולא קל בכלל.
אבל כנראה שזאת הדרך שאני צריכה לעבור.
במקביל לבועה שלי, אני חיה בחודשים האחרונים הרבה יותר ברשתות החברתיות.
בעיקר דרך תמונות.
מרגישה שקל יותר לצלם, לפרסם - ולרגעים לא להרגיש לבד,
מאשר להיות בקשר באמת.
במקום לחפש מילים כשאין.
החיסרון הגדול, שגיליתי שאנשים רואים רק את מה שבתמונות, ולא את מה שמאחוריהן.
אני לא מפסיקה לקבל תגובות על כמה החיים שלי נראים נפלאים.
זה מרגיש כלכך מזוייף.
כי לא זאת כוונתי..
החיים שלי טובים, ושמחים, ומלאים באהבה ושירים ועוצמה,
אבל הם גם מלאים באבל טרי, וכאב, וזכרונות ודמעות.
אבא שלי מת.
הוא היה חולה
אחכ הוא היה חולה מאוד
ואז הוא דעך לי מול העינים.
ומת.
זה כואב בצורה חסרת מילים.
ולא אני עוד לא מוצאת כוחות לספר עליו.
על הקשר שלנו.
על מה שקיבלתי ממנו.
לטוב ולרע.
זה עוד רחוק.
עכשיו זה רק בצעדים קטנטנים,
למצוא את הדרך לחיות..
ואני אופטימית,
ואוהבת,
ורק רוצה שתדעו, שזה לוקח זמן.
ואני כאן.
גם אם אני בבועה.
וגם אם זה דורש סבלנות -
אני בוחרת בחיים.
תמיד.
יושבת לבד בבית שהופך לאיטו לבית,
קפה, עוגיות,
ובלוג פתוח.
מנסה למצוא מילים...
5 חודשים עברו מאז השבוע האחרון.
5 חודשים.
המוות של אבא הפך לנקודת יחס.
התקופה של לפני - שהכל סבב סביבו,
והחיים של אחרי.
כמעט 5 חודשים של אחרי.
בשבועות האחרונים, התחלתי לצאת מהבועה שחייתי בה בחודשים האחרונים.
הבועה שהגנה עלי.
והיציאה היא לא פשוטה.
מרגישה כלכך פגיעה.
בעודף רגישות.
רוצה שוב אנשים בחיי,
אבל יודעת שכל אינטרקציה - יש בה פוטנציאל לפגיעה.
וזה מפחיד וכואב.
ואני מוצאת את עצמי עושה צעדים קדימה ואחורה.
מתקשרת קצת יותר, ואז שוב משתבללת.
ואני יודעת שלא כולם יודעים איך לאכול את זה, ואותי.
אבל אני יודעת שזה כל מה שאני מסוגלת עכשיו.
אני חיה את האובדן בצורה מוחשית.
לא בצורה של געגוע או חוסר.
בצורה שאני מרגישה שהחיים כמו שהכרתי אותם פשוט אינם,
ואני צריכה ללמוד מחדש איך מתנהל העולם.
זה מטלטל. ולא קל בכלל.
אבל כנראה שזאת הדרך שאני צריכה לעבור.
במקביל לבועה שלי, אני חיה בחודשים האחרונים הרבה יותר ברשתות החברתיות.
בעיקר דרך תמונות.
מרגישה שקל יותר לצלם, לפרסם - ולרגעים לא להרגיש לבד,
מאשר להיות בקשר באמת.
במקום לחפש מילים כשאין.
החיסרון הגדול, שגיליתי שאנשים רואים רק את מה שבתמונות, ולא את מה שמאחוריהן.
אני לא מפסיקה לקבל תגובות על כמה החיים שלי נראים נפלאים.
זה מרגיש כלכך מזוייף.
כי לא זאת כוונתי..
החיים שלי טובים, ושמחים, ומלאים באהבה ושירים ועוצמה,
אבל הם גם מלאים באבל טרי, וכאב, וזכרונות ודמעות.
אבא שלי מת.
הוא היה חולה
אחכ הוא היה חולה מאוד
ואז הוא דעך לי מול העינים.
ומת.
זה כואב בצורה חסרת מילים.
ולא אני עוד לא מוצאת כוחות לספר עליו.
על הקשר שלנו.
על מה שקיבלתי ממנו.
לטוב ולרע.
זה עוד רחוק.
עכשיו זה רק בצעדים קטנטנים,
למצוא את הדרך לחיות..
ואני אופטימית,
ואוהבת,
ורק רוצה שתדעו, שזה לוקח זמן.
ואני כאן.
גם אם אני בבועה.
וגם אם זה דורש סבלנות -
אני בוחרת בחיים.
תמיד.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחקאהובה שלי, אני כ"כ מבינה אותך. כ"כ יודעת מה עובר עליך. הייתי שם, ובמידה מסויימת אני עדיין שם. החיים נמשכים אבל הם אחרים. שמחה היא כבר לא שמחה נטו, נקייה כזו. תמיד יש לצידה עצב. אבל לומדים לחיות עם זה. אני חושבת. אני עדיין לומדת.
השבמחקחבל שלא יצא להפגש כשהיית כאן. הייתי מחבקת אותך לא רק דרך מסכים ומקלדות. אבל כרגע זה מה שאני יכולה לעשות, אז את זה אני עושה. שולחת לך חיבוקים חמים ואהבה רבה ומקווה מתישהו להפגש.
אוהבת מאד <3
ליאור