מחר זה 13 שבועות מאז שאבא נפטר.
יתמות זה דבר מאוד מאוד בודד.
ואולי רק יתמות טריה?! אני לא יודעת, אני עוד בחלק הטרי שלה.
כי בעצם האובדן והאבל שלך, הוא כלכך אישי, וכלכך פרטי, ואין עוד אף אחד בעולם שחווה בדיוק את מה שאתה חווה.
גם לא האחים שלך, גם אם זה מתבקש שהם יהיו אלה שיבינו.
אבל האמת הא אחרת, האמת היא שמערכת היחסים שהיתה לי באופן אישי עם אבא - רק לי היתה אותה.
האהבה שאהבתי אותו - היא רק שלי, הכעסים שכעסתי עליו - הם רק שלי, החיבוקים שחיבקתי אותו - הם רק שלי, השיחות שהיו לי איתו - הם רק שלי.
והזכרונות, הזכרונות הם רק שלי.
זה בודד.
האובדן הוא בודד.
ואפשר לספר ולשתף - אבל זה לא זה.
מצד שני, יש גם יחד. כי גם אם האבל הוא ככ אישי,
כולנו חולקים את הכאב. גם אם הוא שונה.
וזה מחבר אותי גם עם יתומים אחרים, שהם לא אחים שלי.
ומחבר אותי גם עם אנשים שחווים את החוסר של אבא שלי, גם אם הם לא הילדים שלו.
אבל בעומק של הכל - אני לבד עכשיו.
זה כואב, נכון, אבל זה בסדר.
כי כמו שאני חוזרת ואומרת - בסדר לא להיות בסדר עכשיו.
אני לא באמת מצליחה להבין איך הזמן עובר ואיך עברו 3 חודשים.
זה כלכך טרי.
כלכך.
ואולי זה כלכך טרי כי עם הזמן שעבר מתחילה ההפנמה.
ואולי זה כלכך טרי כי רק עכשיו אני עוצרת.
אני לבד בבית עכשיו.
מאתמול אני לבד.
כלכך הרבה זמן לא הייתי לבד.
הבנות נסעו עם השכנים לקמפינג ואני קיבלתי סופש שלם לבד.
כמה אויר יש בלבד הזה.
סופסוף מרחב לנשום בו.
זה היה שבוע מטלטל.
עם קבלת החלטות לא פשוטות.
אבל איכשהו, מדוייקות עבורי לזמן הזה.
נחתתי בדנמרק לפני חודשיים וחצי, שבועיים וחצי אחרי שאבא נפטר,
ישר לתוך אינטנסביות מטורפת של פתיחת חנות חדשה יחד עם 2 שותפים.
זה לא משהו שהייתי בוחרת בנקודת זמן הזאת,
אבל זה מה שהיה ואני שמחתי על כך שאני עסוקה ולא נשאבת לעצב והכאב.
רק שזה היה יותר מידי.
לבד בדנמרק עם 2 ילדות, עסק חדש וכל זה רגע אחרי שקברתי את אבא.
השבוע שמתי לזה סוף.
פרשתי מהחנות.
לקח לי זמן להבין שזה לא לוותר לעצמי אלא לבחור להשקיע את האנרגיות שלי במקומות שכרגע נצרכים יותר.
וכרגע הבנות שלי צריכות אותי.
ובעיקר אני צריכה אותי.
צריכה לעצור, לכאוב, להתאבל, להרגיש, להיות באמת.
אז עצרתי.
עכשיו אני מתחילה מחדש.
כחלק מההתחלה מחדש הזאת, אני חוזרת לכתוב.
חוזרת לעוגנים ישנים.
מוזמנים להיות איתי כאן. בתהיות ובכאב וגם בשמחות וההצלחות.
שבת שלום
והרבה שלום
יתמות זה דבר מאוד מאוד בודד.
ואולי רק יתמות טריה?! אני לא יודעת, אני עוד בחלק הטרי שלה.
כי בעצם האובדן והאבל שלך, הוא כלכך אישי, וכלכך פרטי, ואין עוד אף אחד בעולם שחווה בדיוק את מה שאתה חווה.
גם לא האחים שלך, גם אם זה מתבקש שהם יהיו אלה שיבינו.
אבל האמת הא אחרת, האמת היא שמערכת היחסים שהיתה לי באופן אישי עם אבא - רק לי היתה אותה.
האהבה שאהבתי אותו - היא רק שלי, הכעסים שכעסתי עליו - הם רק שלי, החיבוקים שחיבקתי אותו - הם רק שלי, השיחות שהיו לי איתו - הם רק שלי.
והזכרונות, הזכרונות הם רק שלי.
זה בודד.
האובדן הוא בודד.
ואפשר לספר ולשתף - אבל זה לא זה.
מצד שני, יש גם יחד. כי גם אם האבל הוא ככ אישי,
כולנו חולקים את הכאב. גם אם הוא שונה.
וזה מחבר אותי גם עם יתומים אחרים, שהם לא אחים שלי.
ומחבר אותי גם עם אנשים שחווים את החוסר של אבא שלי, גם אם הם לא הילדים שלו.
אבל בעומק של הכל - אני לבד עכשיו.
זה כואב, נכון, אבל זה בסדר.
כי כמו שאני חוזרת ואומרת - בסדר לא להיות בסדר עכשיו.
אני לא באמת מצליחה להבין איך הזמן עובר ואיך עברו 3 חודשים.
זה כלכך טרי.
כלכך.
ואולי זה כלכך טרי כי עם הזמן שעבר מתחילה ההפנמה.
ואולי זה כלכך טרי כי רק עכשיו אני עוצרת.
אני לבד בבית עכשיו.
מאתמול אני לבד.
כלכך הרבה זמן לא הייתי לבד.
הבנות נסעו עם השכנים לקמפינג ואני קיבלתי סופש שלם לבד.
כמה אויר יש בלבד הזה.
סופסוף מרחב לנשום בו.
זה היה שבוע מטלטל.
עם קבלת החלטות לא פשוטות.
אבל איכשהו, מדוייקות עבורי לזמן הזה.
נחתתי בדנמרק לפני חודשיים וחצי, שבועיים וחצי אחרי שאבא נפטר,
ישר לתוך אינטנסביות מטורפת של פתיחת חנות חדשה יחד עם 2 שותפים.
זה לא משהו שהייתי בוחרת בנקודת זמן הזאת,
אבל זה מה שהיה ואני שמחתי על כך שאני עסוקה ולא נשאבת לעצב והכאב.
רק שזה היה יותר מידי.
לבד בדנמרק עם 2 ילדות, עסק חדש וכל זה רגע אחרי שקברתי את אבא.
השבוע שמתי לזה סוף.
פרשתי מהחנות.
לקח לי זמן להבין שזה לא לוותר לעצמי אלא לבחור להשקיע את האנרגיות שלי במקומות שכרגע נצרכים יותר.
וכרגע הבנות שלי צריכות אותי.
ובעיקר אני צריכה אותי.
צריכה לעצור, לכאוב, להתאבל, להרגיש, להיות באמת.
אז עצרתי.
עכשיו אני מתחילה מחדש.
כחלק מההתחלה מחדש הזאת, אני חוזרת לכתוב.
חוזרת לעוגנים ישנים.
מוזמנים להיות איתי כאן. בתהיות ובכאב וגם בשמחות וההצלחות.
שבת שלום
והרבה שלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה