חיים של גם וגם

מאז סוכות לא כתבתי. הזמן עף.
ואני עושה הכל חוץ מלכתוב..
כל יום מחדש אני אומרת לעצמי- היום אני כותבת,
ואז היום נגמר ואני מבינה שכבר לא.
התבוננתי קצת על נושא הכתיבה,
על הבלוג,
הבנתי שבניגוד לפעם, שהייתי נוהגת לכתוב לעצמי ללא הפסקה, לתעד כל מחשבה שחלפה במוחי על כל פיסת נייר או מחברת שנקרתה לדרכי,
היום אני כותבת רק לבלוג, רק בגלוי, וגם זה, לפעמים בכוח.
אז שוב אני מגיעה אל השאלה המתבקשת,
אבל הפעם ממקום אחר לגמרי, שוב אני שואלת את עצמי - למה בעצם?

והתשובה הולכת לכמה כיוונים,
קודם כל, עבורי - יומן מסע. למזכרת.
דבר שני, כי זוהי דרך לשתף אחרים, חברים, משפחה ואהובים רחוקים,
במה שעובר עלינו כאן בדנמרק, עם הסיפורים, החוויות, המחשבות, התחושות וכמובן, גם התמונות.
דבר שלישי, כי רגע לפני שנסענו, ישבתי עם הפסכולוגית שלי,
בנינו ביחד רשימה של עוגנים למקרה הצורך,
מבחינתי הכתיבה בבלוג היתה העוגן המרכזי, וזאת מן התחייבות שלי כלפי עצמי,
כזאת שאין לי שום רצון להפר...

אז אחרי השאלות, והתשובות,
אפשר גם לנסות לשתף קצת במה שקורה איתנו..

אני אתחיל מהקור..
קר פה! מאוד!
אני עדיין מצליחה ללכת ברחוב בלי שהפרצוף שלי קופא,
אבל אם יש לי אפשרות להישאר בבית, אני מנצלת אותה בשמחה (:
הדנים נוהגים לומר, שאין מזג אויר קר, אלא שצריך לדעת להתלבש חם.
כל זה טוב ויפה, ואני גם מאמינה להם,
אבל... תרשו לי להוסיף אבל (:

אז כן, יודעים להתלבש פה,
מה שפותח פתח לחוויות שונות עד מאוד כפי שתכף אשתף..

מאז סוכות, מזג האויר הלך והתקרר, החשיכה כל יום מתגברת, והימים הולכים ומתקצרים,
הדנים, חובבי ה'הוגליט' מילה דנית שמתארת חמימות ונעימות,
מתכנסים אל הבית, אל הנרות הדולקים (דנמרק נמצאת במקום הראשון בצריכת הנרות בארופה)
אל הסריגה, האלכהול והשקט.
כל בוקר, כשאני נכנסת למטבח, אני רואה בחלון של השכנה ממול נרות דולקים,
באופן מידי, זה משרה עלי תחושת רוגע, ואחרי שאני מכינה ארוחת בוקר לבנות,
אני מדליקה גם עבורנו נר על השולחן,
איכשהו, זה הופך את הבקרים שלנו לנעימים יותר..

החיים שלי נוסעים כרגע בשני מסלולים עיקרים,
האחד - החיים שלנו כאן, השיגרה שהיא רגועה ונעימה, אבל היא גם מתחילה לשעמם, ומלאה בסימני שאלה של 'מה אעשה כשאהיה גדולה',
והשני - הצרות, הכאבים והקולות שנשמעים מהארץ,
אני מנסה ללכת על חוט דק,
לא להתנתק מצד אחד, ולא לתת לזה להכנס לי לחיים פה,
אני מודעת היטב לזה שהמרחק מגן עלי, אבל שאני משלמת מחיר על להיות מוגנת.
אני מקווה שהחיים שלי ישארו בשני מסלולים ושרק לא יתנגשו...

במסגרת זה שהתחיל לשעמם לי, התחלתי להתנדב בחנות יד שניה של בגדי נשים.
מדובר בחנות מגניבה ביותר שחלק ממנה כולל מכירת בגדי יד שניה ווינטאג' (אפשר למצוא שם אוצרות של ממש)
ובנוסף יש חדר שלם של החלפות בגדים! קונספט מגניב שלא נתקלתי בו מעולם..
אפשר לשלם 'דמי חבר' חודשים ופשוט להחליף בגדים!
כמובן שחדר ההחלפות, הפך את החנות לסוג של 'מועדון' וזאת לא רק חנות ש'סתם' נכנסים אליה כי עוברים ברחוב, אלא גם באים אליה במיוחד. ככה שהאוירה ממש כייפית, ובעל החנות היא פשוט מתוקה וגם יצירתית וכייף לי שם!

בלימודים, הולך די מעפן, (עדיין משתמשים במילה מעפן?)
בגלל שנוצר מצב, שבשביל רמה 2 אני מצטיינת, אבל לרמה שלוש, זה לא מספיק,
די משעמם לי בכיתה, יצאתי ממונטום הלימודים האינטנסיבי, ותכלס, חבל לי על זה.
הדנית שלי טובה, ואני גאה על כך שאחרי שנה וארבעה חודשים אני מדברת כמו שאני מדברת,
אבל הדרך עוד ארוכה בשביל לשלוט בשפה, בשביל לקרוא בקלות טקסטים שלא מיועדים למהגרים, בשביל הצליח לעקוב אחרי שיחות בין דנים או להבין כל מה שנאמר בטלויזיה..
הבעיה שאני מרגישה שבבית הספר אני לא מקבלת מה שאני זקוקה לו כדי להתקדם. באסה.
בנוסף, בבית הספר אני מאותגרת בימם אלו מכיוון שהכי לא צפיתי,
חברתית, אני מרגישה שחזרתי אל בית הספר היסודי...
בכיתה התגבשה לה חבורה של בנות, שמבלות באופן אינטנסיבי יחד בבית הספר ומחוצה לו,
אני לא חלק מהחבורה הזאת למרות שלכאורה הן כולן חברות שלי.
והנה אני מוצאת את עצמי, בגיל 30, מתמודדת עם תחושות דחיה של גיל 10.
מסתבר שיש דברים שלא משתנים בשום שלב..
למרות כל זה, אני ממשיכה ללכת ללימודים,
לא באדיקות, אבל הולכת.
נראה כמה זמן נמשיך לסחוב (:

טוב, עד כאן השטויות שלי ועכשיו לחלק המעניין,
היו לנו שבועות עמוסים,
הכי קל לשתף אתכם דרך התמונות..

לפני כמה שבועות, ביום סתיו יפיפה,
הגעתי לבקשת בכורתי אל מרכז הספורט המקומי
להופעת שירה מרשימה של כיתות 5 ו6 מכל בתי הספר בעיר, בשיתוף בית הספר למוזיקה.
היה יפיפה!
גם הדרך לשם וגם המופע עצמו..

גשם של עלי שלכת

פטריות אחרי הגשם

מי מזהה איפה הראל?

קצת תמונות שלכת ואוירה

ילדה שהולכת בסנדלים גם ב5 מעלות (אל דאגה, כשהמעלות ירדו אל האפס, הגיעו הנעלים)

ואם בשירה עסקנו, אז היו לנו גם קונצרטים של המקהלה בה שרות אביה וניצן (לצרי אין תמונות מוצלחות)

בין שלכת לקונצרט במקהלה, חגגנו לגדעון יום הולדת

גם אני חגגתי יום הולדת! אף פעם לא חגגתי יום הולדת בסתיו אז זאת היתה חוויה יוצאת דופן (:

ביום הולדתי ה30, שחל לפני כשלושה חודשים, הוזמנתי על ידי הלינה, הדודה המהממת של גדעון,

לנפוש אצלה לבדי. הלינה גרה בדנמרק, אך במרחק של כ3 וחצי שעות נסיעה ו4 רכבות,

כך שנסיעה אליה זאת חגיגה אמיתית!

לקח לנו זמן למצוא סופש שמתאים לשתינו וכך, כבר לפני למעלה מחודשיים, קבענו לסופש של לפני שבועיים.

היה כייף-כייף-כייף.

הלינה גרה בכפר יפיפה, ממש ליד הים - במיצר הצופה אל שבדיה.

בילינו יומיים של טיולים בטבע, אוכל ושיחות עמוקות ונהדרות.

אומנם היה מעייף לדבר במשך יומיים שלמים רק דנית, אבל כמובן שאני גם גאה בעצמי על היכולת.

מזל טוב לי (:

היו לנו גם מסיבות הלואין.

הדנים לא חוגגים הלואין, זהו חג שהחל להכנס רק לפני כעשור, אבל בבתי הספר מציינים ובכיתות של ניצן והראל גם היו מסיבות. מי שמכיר אותי יודע שזה לא בדיוק 'כוס התה שלי', ובכל זאת, שמחתי והתרגשתי כשהראל החליטה ללכת ואפילו התחפשה. איזה פולניה אני!!

יום חמישי בערב לפני כמה שבועות, בחנות, תצוגת אופנה מדליקה.

הערב היה מורכב מתצוגת אופנה, כשהדוגמניות הן כמובן לקוחות מכל הסוגים, הגילאים והמידות.

היתה מספרת סיפורים שסיפרה בכישרון רב סיפור שכמעט הצלחתי להבין, על אישה ויקנגית, ועל מנת לקשר את הערב לבגדים היו שם גם תיאורי בגדים מרשימים (לא בטוח, אם הבנתי נכון (;

היו כמה בעלות עסקים קטנים שסיפרו על העסק שלהן ולבסוף, קפה ועוגה וקניות.

תפקידי בכוח היה לנהל את עמדת הקפה.

אלוהים, כמה שהייתי בלחץ לפני!

ואם ידברו אלי ואני לא אבין? ואיך מתמודדים עם עומס של 70 נשים שרוצות קפה?

בפועל, היתה חוויה מדהימה! הדניות היו נחמדות, וכשאמרתי שאני לא מבינה, הן חזרו שנית, ומסתבר שגם כש70 דניות עומדות בתור, זה כזה ברוגע שלא מרגישים בכלל בלחץ..

יצאתי מהערב ההוא בהיי ממש.

מצרפת תמונה שבה רואים אותי וקישור לאלבום של הערב מעמוד הפייסבוק של החנות, עבור מי שמעניין אותו לראות יותר.

קישור לאלבום

למחרת, יום שישי, 

הזדמנה לידי חוויה דנית נוספת..

יום שישי היה בבית הספר של הבנות יום שבו ההורים מלמדים במקום המורים.

בכך מאפשרים יום שבו כל צוות בית הספר יוצא להשתלמות משותפת.

בכיתה של אביה, התנדבו ההורים החביבים עלי, לצאת לטיול עם הכיתה.

ראיתי בכך הזדמנות להתחבר והודעתי שאצטרף.

בינתיים, ככול שהתקרב היום והתחזית ליום שישי התבררה, גיליתי שהתנדבתי לטיול כשצפוי יום גשום עם 7 מעלות.

בניגוד לדנים, אין לי ציוד מתאים לגשם.

אני יכולה ללכת ממקום למקום בגשם אבל לא לטייל בגשם.

החלטתי לוותר, אבל הבקשות החוזרות ונשנות של אביה,

כולל טלפון מהכיתה בשישי בבוקר רגע לפני שהם יצאו לטיול, שברו אותי,

התלבשתי חם ככול שיכלתי ויצאתי לטיול בגשם!

היתה חוויה מיוחדת במינה שסיפרה לי גם לא מעט על האנשים שבקרבם אני יושבת..

לקחנו אוטובוס (ציבורי, עירוני) על 20 הילדים שבכיתה, 2 אימהות מקסימות ואני.

ירדנו בתחנה איפשהו בטבע בין סבנדבורג לעירה שכנה,

והלכנו בגשם אל תוך היער הצבוע שלכת.

ביער הגענו אל מחסה עץ גדול שבו כבר דלקה מדורה שהדליק אחד האבות שהגיע לפנינו.

הילדים התיישבו בשמחה סביב המדורה ושרו.

הישיבה ליד המדורה, מתחת למחסה, בלב יער צבעוני וליד נחל קטן, כשבחוץ יורד גשם,

הפעימה אותי בצורה יוצאת דופן. לא יכלתי להפסיק לחייך עד שכאבו לי הלחיים...

אבל מסתבר שהילדים הדנים לא מסתפקים בלשבת מסביב למדורה...

יצאנו לטייל ביער בגשם.

הילדים לבושים היטב, כמעט חסינים לרטוב.

הגענו אל תחתית של מדרון תלול, מצופה עלי שלכת רטובים,

ותוך דקות ספורות, ילדים מתגלשים להם במדרון החלקלק, עולים למעלה, ושוב מחליקים,

איזה אושר!

ורק הישראלית שלי, שלא רגילה שהרטוב יכול להיות חבר למשחק,

טיפסה למעלה וירדה בזהירות, ואז התבאסה שרטוב ודי כבר ובואי נחזור למדורה להתחמם..

החברים שלה לעומת זאת, התחלקו בין להחליק ולטפס לבין לצעוד בנחל, כי אחרת, למה באנו במגפי גשם?

אחרי שהילדים מיצו, חזרנו אל המדורה, שם רובם החליפו בגדים, או לפחות גרביים..

והתיישבו סביב המדורה להכין 'סנוברוד' זה הלחם המקומי שמכינים על מדורות. לחם על מקל.

גם כן חוויה (:

תודה לאביה שלא ויתרה לי!

מה עוד היה לנו?

הופעה של המקהלה בעיר הגדולה!

נסענו לאודנסה ולבנות היתה חוויה להופיע על במה 'אמיתית'.

הן היו מקסימות, אבל שרו רק כ4 שירים, הארוע עצמו היה עבורי ארוך ומשעמם ובעיקר גרם לי להרגיש בארץ לא לי

מזג האויר המשיך להתקרר לו, ולפני שבוע בדיוק חגגנו את השלג הראשון

בדרך אל בית הספר

מחלון בית הספר הצופה אל הנמל

ופנים חבורת זרים שרים ביחד שירים בדנית..

עכשיו כשהחושך וקור כאן, הדנים התחילו לתלות את קישוטי הרחוב לקראת יול (הלא הוא חג המולד)
בנינו, זה סתם תרוץ להאיר את הרחובות האפורים

 דש מאביה אחת מהממת

וגם מהאגם החצי קפוא (בתמונה רואים ממש שבחלק הרחוק של האגם יש תנועה של המים)

עד כאן להפעם,
נשיקות ואהבה
מיכל

נ.ב
סיימתי עכשיו לעבור על הטקסט, רגע לפני שאני לוחצת על 'פרסם',
תוך כדי הקריאה הוצפתי תחושבה שהעברית שלי הופכת לעילגת,
לא עברית של עולה חדש, אבל גם הרגשה שאני כותבת ברמה פחות גבוהה מבעבר..
מביך משהו (:
אין לי אלא לקבל שזה הגיוני כשלומדים שפה חדשה ולשחרר את אי הנעימות שבכך..