יא' בתשרי
יום הולדת לסבתא סוזי שלי (שנפטרה לפני 16 שנים)
יא' תשרי
היום בו גדעון איבד את אבא שלו לפני 24 שנים
ככה מתערבבים להם הסיפורים, והחיים והמשפחות..
נר נשמה דולק על אדן החלון,
בחוץ גשם זלעפות, ועץ ירוק-צהוב בשלכת.
בבית על הספה יושבת מיכל
ומחפשת מילים לתחושות.
אתמול חגגנו את יום הכיפורים.
ואני עוד שם, מוצפת.
ליום הכיפורים הגעתי כועסת.
כועסת על צביעות של אנשים שהולכים לעמוד כל החג בבית הכנסת,
אבל סליחה הם לא מבקשים.
כועסת על קרובים שלא מצליחים לראות אותי,
ונשארים רחוק.
כועסת על עצמי על הכעס,
על חוסר היכולת לשחרר, להתקרב.
היה חג עם המון מחשבה,
על עצמי, על מערכות היחסים בחיי,
על מה אני רוצה עבור המשפחה שלי,
על מה היהדות עבורי ומה בכלל אני עושה פה בעולם,
על כמה אני מושפעת ממה יגידו וכמה אני מוכנה ללכת עם האמונה שלי.
מציף, וגם כואב לעיתים,
אבל גם מרומם ומלא געגועים וכיסופים.
ואני מוצאת את עצמי עכשיו,
יושבת על הספה,
מביטה בחלון,
אל כל האפור-ירוק-כתום-צהוב הזה,
ועל שלהבת הנר,
ומעורבלת מעורבלת.
גדלתי בבית של עשיה למען הכלל.
בגדול.
וככה האמנתי תמיד שצריך,
הכי גדול,
אני ואתה נשנה את העולם.
ואם היתם מדברים איתי לפני שנתיים ושלוש,
עוד הייתי שם,
בלהאמין שהתפקיד שלי הוא להפוך את העולם.
יש כלמיני סוגים של לשנות את העולם,
יש בקטן, באחת על אחד, בטיפול, בחינוך ועוד.
יש בגדול, להיות חלק ממערכות גדולות שמייצרות שינויים, פוליטיקה, תקשורת, ארגונים גדולים ועוד.
ויש בקטן, בבית שלי, במשפחה שלי, בתוכי.
בבית שגדלתי בו, השורה התחתונה היתה חסרה.
הכלל בא על חשבון הפרט. על חשבון הבית.
לקח לי זמן להבין שאני בוחרת אחרת,
אני רוצה בקטן.
לא רוצה לשנות את העולם,
רוצה לשנות העולם שלי.
אני בוחרת בנו. בבנות שלי. בגדעון. בעצמי.
וכן, אני עוד נלחמת בקולות בראש שלי,
שאומרים שזה לא מספיק,
שזה אנוכי, ומה עם כולם.
אני עוד נלחמת בקולות שנשמעים בחוץ,
שאומרים שאני עושה טעות,
ושאני לא חושבת על טובת הבנות שלי, או המשפחה שלי, או על טובת עם ישראל.
אבל אני כבר ילדה גדולה,
ואני כבר יכולה לבחור בעצמי את טובתי וטובת המשפחה שלי כפי שאני רואה ותופסת אותה.
ואין לי כוונות להתנצל בגלל מה שאחרים חושבים.
וכן, כמובן שזה כואב ששופטים אותי בגלל שתופסים את המציאות אחרת ממני,
אבל אין לי כוונה לנהל את הבחירות שלי לפי המבטים השופטים של כלמיני אנשים.
בסוף, אני רק בן-אדם,
אני יכולה לעשות בחירות,
אני יכולה לעשות טעויות,
אני מנסה לעשות את הכי טוב שאני יודעת, כפי שאני תופסת את הטוב הזה עכשיו,
ומה יהיה? זה רק אלוהים יודע.
שיר
ויום כיפור היה אתמול
יחד עם היום הזה
שהוא יום של געגוע ומרחק
זה מציף
ואני כבר לא כועסת
רק עייפה
ובגלל שהרשומה הזאת לא מתאימה עבורי לתמונות,
אני אעלה רשומה נוספת עם תמונות מהשבוע האחרון.
מיכל
יום הולדת לסבתא סוזי שלי (שנפטרה לפני 16 שנים)
יא' תשרי
היום בו גדעון איבד את אבא שלו לפני 24 שנים
ככה מתערבבים להם הסיפורים, והחיים והמשפחות..
נר נשמה דולק על אדן החלון,
בחוץ גשם זלעפות, ועץ ירוק-צהוב בשלכת.
בבית על הספה יושבת מיכל
ומחפשת מילים לתחושות.
אתמול חגגנו את יום הכיפורים.
ואני עוד שם, מוצפת.
ליום הכיפורים הגעתי כועסת.
כועסת על צביעות של אנשים שהולכים לעמוד כל החג בבית הכנסת,
אבל סליחה הם לא מבקשים.
כועסת על קרובים שלא מצליחים לראות אותי,
ונשארים רחוק.
כועסת על עצמי על הכעס,
על חוסר היכולת לשחרר, להתקרב.
היה חג עם המון מחשבה,
על עצמי, על מערכות היחסים בחיי,
על מה אני רוצה עבור המשפחה שלי,
על מה היהדות עבורי ומה בכלל אני עושה פה בעולם,
על כמה אני מושפעת ממה יגידו וכמה אני מוכנה ללכת עם האמונה שלי.
מציף, וגם כואב לעיתים,
אבל גם מרומם ומלא געגועים וכיסופים.
ואני מוצאת את עצמי עכשיו,
יושבת על הספה,
מביטה בחלון,
אל כל האפור-ירוק-כתום-צהוב הזה,
ועל שלהבת הנר,
ומעורבלת מעורבלת.
גדלתי בבית של עשיה למען הכלל.
בגדול.
וככה האמנתי תמיד שצריך,
הכי גדול,
אני ואתה נשנה את העולם.
ואם היתם מדברים איתי לפני שנתיים ושלוש,
עוד הייתי שם,
בלהאמין שהתפקיד שלי הוא להפוך את העולם.
יש כלמיני סוגים של לשנות את העולם,
יש בקטן, באחת על אחד, בטיפול, בחינוך ועוד.
יש בגדול, להיות חלק ממערכות גדולות שמייצרות שינויים, פוליטיקה, תקשורת, ארגונים גדולים ועוד.
ויש בקטן, בבית שלי, במשפחה שלי, בתוכי.
בבית שגדלתי בו, השורה התחתונה היתה חסרה.
הכלל בא על חשבון הפרט. על חשבון הבית.
לקח לי זמן להבין שאני בוחרת אחרת,
אני רוצה בקטן.
לא רוצה לשנות את העולם,
רוצה לשנות העולם שלי.
אני בוחרת בנו. בבנות שלי. בגדעון. בעצמי.
וכן, אני עוד נלחמת בקולות בראש שלי,
שאומרים שזה לא מספיק,
שזה אנוכי, ומה עם כולם.
אני עוד נלחמת בקולות שנשמעים בחוץ,
שאומרים שאני עושה טעות,
ושאני לא חושבת על טובת הבנות שלי, או המשפחה שלי, או על טובת עם ישראל.
אבל אני כבר ילדה גדולה,
ואני כבר יכולה לבחור בעצמי את טובתי וטובת המשפחה שלי כפי שאני רואה ותופסת אותה.
ואין לי כוונות להתנצל בגלל מה שאחרים חושבים.
וכן, כמובן שזה כואב ששופטים אותי בגלל שתופסים את המציאות אחרת ממני,
אבל אין לי כוונה לנהל את הבחירות שלי לפי המבטים השופטים של כלמיני אנשים.
בסוף, אני רק בן-אדם,
אני יכולה לעשות בחירות,
אני יכולה לעשות טעויות,
אני מנסה לעשות את הכי טוב שאני יודעת, כפי שאני תופסת את הטוב הזה עכשיו,
ומה יהיה? זה רק אלוהים יודע.
שיר
ויום כיפור היה אתמול
יחד עם היום הזה
שהוא יום של געגוע ומרחק
זה מציף
ואני כבר לא כועסת
רק עייפה
ובגלל שהרשומה הזאת לא מתאימה עבורי לתמונות,
אני אעלה רשומה נוספת עם תמונות מהשבוע האחרון.
מיכל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה