יום רביעי - 25.6.2016
נכנסתי עכשיו לבלוג כדי לכתוב,
ואני רואה שעד היום פרסמתי בבלוג 52 רשומות.
בשנה יש 52 שבועות,
השתדלתי לכתוב כל שבוע-שבועיים,
ועוד 4 שבועות אנחנו פה שנה...
לא יאמן!!
אם כבר,
עוד משהו שהכרתי רק בדנמרק ואני לא זוכרת אם כתבתי עליו,
משתמשים פה לא מעט במספר השבוע!
אמיתי!
למשל, אנחנו צריכים לנקות חדר מדרגות בשבוע 22
(שזה שבוע הבא, שלא נשכח (-;
עוד לא התרגלתי, אבל כל עוד אני יכולה לפתוח אינטרנט ולבדוק,
הכל בסדר.
אבל בכלל רציתי לכתוב על דברים אחרים.
יש מזג אויר יפיפה היום,
התכנונים לקיץ בישראל ממלאים הרבה מהיום שלי,
אז יש לי מצב רוח טוב.
וכשיש לי מצב רוח טוב,
זה נראה לי כמו הזדמנות מצויינת לאוורר את השדים שמגיעים כשאני לא במיטבי.
אולי אני אתחיל בלשאול את השאלה הראשונה שהועדה השופטת שיושבת בראש שלי שואלת,
למה לכתוב בבלוג?
כלומר, את זה, את הכאבים, את התהליכים אינטימים שאני עוברת ביני לבין עצמי, ביני לבין הסביבה שלי,
למה לפרסם אותם?
רוצה לכתוב? תכתבי במחברת שתשב ליד המיטה.
תשאירי את הבלוג לחוויות מהנות מההרפתקאה הדנית הזאת.
אז למה באמת?
אולי התשובה הראשונה היא בכלל, למה לא?! למה לשפוט בכלל את הצורך לשתף?!
אבל כשאני חושבת על זה עוד קצת,
אני חושבת שיש פה גם מעבר,
אני חושבת שההבטחה שלי לעצמי להשתמש בבלוג כעוגן,
ולכתוב באופן קבוע כל השנה,
גם כשקשה,
החזיקה אותי לא מעט.
היה לי מה להוכיח לעצמי גם אם לא עמדתי למבחן של מישהו חיצוני.
ידעתי שיש מי קורא, וזה עשה לי טוב.
במובנים מסויימים זה עשה שלא אהיה לבד.
אני חושבת שהרצון לכתוב בצורה שגם תהיה מובנת,
מאתגרת אותי לדייק את התהליכים הפנימיים שאני עוברת.
אני מקווה שבלוג הזה הוא גם מקום שישאר בשבילי, בשבילנו,
שיום יבוא וגם הבנות שלי יוכלו לקרוא,
ולהבין, או שלא. אבל לדעת.
ואולי יש לי גם פנטזיה,
שיש אנשים שעוזר להם לקרוא.
כי בסוף, גם אם אני חייה לרוב בקצוות, במקומות שאנשים לא בהכרח מגיעים אליהם,
אני כותבת על דברים שכולנו חווים.
וגם אם אני לא עוזרת לאף אחד לפתור את בעיותיו,
אני מקווה שההזדהות כשלעצמה- יש לה משקל.
הבונוס הכי גדול הוא התגובות של ההורים שלי,
שקוראים באדיקות ותמיד מגיבים ומחממים לי את כל הפינות החשוכות בלב.
מן הסתם זה לא הכל, אבל זה מה שעולה אצלי עכשיו...
אז אני מיכל,
מתמודדת עם דיכאון, ושלל כאבי לב אחרים,
בכל זאת חיה, בטוב,
וגם כותבת על זה.
וכל זה היה רק פתיח...
כי בכלל רציתי לכתוב על חוסר ביטחון...
כבר כתבתי בעבר על זה שיש לי צורך אובסיסיבי כמעט להיות נאהבת.
על ידי כולם.
תמיד.
אני עוברת עם הצורך הזה המון שיח פנימי.
אחד הדברים שהבנתי בתוך הפינות שנכנסתי אליהם בחודש האחרון,
זה כמה חוסר ביטחון יש לי בקשרים שיש לי בחיים.
אני חושבת שהקשר היחיד שאני באמת בטוחה בו,
הוא גדעון.
ואלוהים יודע שהעברתי אותו מסעות מפרכים
כדי להגיע למקום שאני באמת מרגישה בטחון.
וזה כשלעצמו מדהים...
(נאלצתי להפסיק לכתוב. ממשיכה בשבת 28.6.2016)
אני יודעת שאני מטעה.
אני אדם של אנשים,
אני אוהבת בני אדם וחברה,
אני פותחת את הלב במהירות.
אבל דווקא בקשרים הקרובים אלי יותר,
אני לפעמים מרגישה במבחן,
אני לפעמים מתייסרת מדברים שאמרתי או שלא אמרתי,
אני לפעמים מצפה - ומתאכזבת.
יש לי עמוק בפנים קול כזה שעדיין חושב, שדווקא האנשים שקרובים אלי,
לא באמת מכירים אותי,
וכשיכירו - הם בטוח יבינו ש'אני לא באמת שווה את זה'.
ממש לאחרונה בעקבות סיטואציה עם אדם אהוב וקרוב,
הבנתי שיש לי חרדה פנימית עמוקה מאוד,
מלהישאר לבד.
ושכשמישהו שאני אוהבת מתרחק,
גם כשאני יודעת בוודאות שזה לא קשור אלי, ושזה שלו,
זה לוחץ לי על כפתורים,
האור האדום נדלק והסירנה מתחילה לזעוק :
האמת יצאה לאור - את לא באמת שווה את זה.
אני חווה כרגע משהו מאוד עוצמתי.
יש משהו נדיר מאוד,
ביכולת להסתכל ממקום טוב לתוך מקום רע,
וממש להבין אותו ולראות אותו.
בלי לשפוט.
רק לראות.
שנים של התמודדות ועבודה עשו את שלהם,
אני יודעת מי אני,
מה החוזקות שלי ומה החולשות שלי,
ואני נדהמת מהיכולת הזאת להביט לרגשות בעינים גם ברגע שלא נמצאים בתוכם.
השמש שוב מוציאה את כולם החוצה,
החצר שלנו שוב הומה כבקיץ הקודם,
וגם זה מעלה אצלי את השאלות על המקום שלי.
מה זה אומר כשלא קוראים לי החוצה.
מה זה אומר כשכן.
מה זה אומר כשאני יוצאת.
מה זה אומר כשמצטרפים אלי.
פאזל של המון שאלות קטנות שעוזרות לי למצוא את עצמי.
בחרתי להתרחק מהאנטנסיביות שבמערכות היחסים הקרובות בישראל.
בחרתי במרחק. זאת החלטה מודעת שכמובן שיש עליה מחירים
ואין ספק שיש גם אנשים וקשרים שהולכים לאיבוד בדרך.
התחלה מחדש גם היא לא קלה,
בטח שלא בארץ חדשה.
ועדיין, בתוך כל זה,
אני כלכך שלמה עם הבחירות שלי.
אני כלכך שמחה עם התהליכים שאני עוברת,
שהמשפחה שלנו עוברת.
אני מוצאת לאט את המקום הבטוח שלי,
את המקום הפנימי שמשם מוקרן הביטחון לכל שאר החלקים.
לפעמים הוא נמצא, לפעמים הוא אובד,
אלו החיים.
ואני?
אני העוגן שלי
נכנסתי עכשיו לבלוג כדי לכתוב,
ואני רואה שעד היום פרסמתי בבלוג 52 רשומות.
בשנה יש 52 שבועות,
השתדלתי לכתוב כל שבוע-שבועיים,
ועוד 4 שבועות אנחנו פה שנה...
לא יאמן!!
אם כבר,
עוד משהו שהכרתי רק בדנמרק ואני לא זוכרת אם כתבתי עליו,
משתמשים פה לא מעט במספר השבוע!
אמיתי!
למשל, אנחנו צריכים לנקות חדר מדרגות בשבוע 22
(שזה שבוע הבא, שלא נשכח (-;
עוד לא התרגלתי, אבל כל עוד אני יכולה לפתוח אינטרנט ולבדוק,
הכל בסדר.
אבל בכלל רציתי לכתוב על דברים אחרים.
יש מזג אויר יפיפה היום,
התכנונים לקיץ בישראל ממלאים הרבה מהיום שלי,
אז יש לי מצב רוח טוב.
וכשיש לי מצב רוח טוב,
זה נראה לי כמו הזדמנות מצויינת לאוורר את השדים שמגיעים כשאני לא במיטבי.
אולי אני אתחיל בלשאול את השאלה הראשונה שהועדה השופטת שיושבת בראש שלי שואלת,
למה לכתוב בבלוג?
כלומר, את זה, את הכאבים, את התהליכים אינטימים שאני עוברת ביני לבין עצמי, ביני לבין הסביבה שלי,
למה לפרסם אותם?
רוצה לכתוב? תכתבי במחברת שתשב ליד המיטה.
תשאירי את הבלוג לחוויות מהנות מההרפתקאה הדנית הזאת.
אז למה באמת?
אולי התשובה הראשונה היא בכלל, למה לא?! למה לשפוט בכלל את הצורך לשתף?!
אבל כשאני חושבת על זה עוד קצת,
אני חושבת שיש פה גם מעבר,
אני חושבת שההבטחה שלי לעצמי להשתמש בבלוג כעוגן,
ולכתוב באופן קבוע כל השנה,
גם כשקשה,
החזיקה אותי לא מעט.
היה לי מה להוכיח לעצמי גם אם לא עמדתי למבחן של מישהו חיצוני.
ידעתי שיש מי קורא, וזה עשה לי טוב.
במובנים מסויימים זה עשה שלא אהיה לבד.
אני חושבת שהרצון לכתוב בצורה שגם תהיה מובנת,
מאתגרת אותי לדייק את התהליכים הפנימיים שאני עוברת.
אני מקווה שבלוג הזה הוא גם מקום שישאר בשבילי, בשבילנו,
שיום יבוא וגם הבנות שלי יוכלו לקרוא,
ולהבין, או שלא. אבל לדעת.
ואולי יש לי גם פנטזיה,
שיש אנשים שעוזר להם לקרוא.
כי בסוף, גם אם אני חייה לרוב בקצוות, במקומות שאנשים לא בהכרח מגיעים אליהם,
אני כותבת על דברים שכולנו חווים.
וגם אם אני לא עוזרת לאף אחד לפתור את בעיותיו,
אני מקווה שההזדהות כשלעצמה- יש לה משקל.
הבונוס הכי גדול הוא התגובות של ההורים שלי,
שקוראים באדיקות ותמיד מגיבים ומחממים לי את כל הפינות החשוכות בלב.
מן הסתם זה לא הכל, אבל זה מה שעולה אצלי עכשיו...
אז אני מיכל,
מתמודדת עם דיכאון, ושלל כאבי לב אחרים,
בכל זאת חיה, בטוב,
וגם כותבת על זה.
וכל זה היה רק פתיח...
כי בכלל רציתי לכתוב על חוסר ביטחון...
כבר כתבתי בעבר על זה שיש לי צורך אובסיסיבי כמעט להיות נאהבת.
על ידי כולם.
תמיד.
אני עוברת עם הצורך הזה המון שיח פנימי.
אחד הדברים שהבנתי בתוך הפינות שנכנסתי אליהם בחודש האחרון,
זה כמה חוסר ביטחון יש לי בקשרים שיש לי בחיים.
אני חושבת שהקשר היחיד שאני באמת בטוחה בו,
הוא גדעון.
ואלוהים יודע שהעברתי אותו מסעות מפרכים
כדי להגיע למקום שאני באמת מרגישה בטחון.
וזה כשלעצמו מדהים...
(נאלצתי להפסיק לכתוב. ממשיכה בשבת 28.6.2016)
אני יודעת שאני מטעה.
אני אדם של אנשים,
אני אוהבת בני אדם וחברה,
אני פותחת את הלב במהירות.
אבל דווקא בקשרים הקרובים אלי יותר,
אני לפעמים מרגישה במבחן,
אני לפעמים מתייסרת מדברים שאמרתי או שלא אמרתי,
אני לפעמים מצפה - ומתאכזבת.
יש לי עמוק בפנים קול כזה שעדיין חושב, שדווקא האנשים שקרובים אלי,
לא באמת מכירים אותי,
וכשיכירו - הם בטוח יבינו ש'אני לא באמת שווה את זה'.
ממש לאחרונה בעקבות סיטואציה עם אדם אהוב וקרוב,
הבנתי שיש לי חרדה פנימית עמוקה מאוד,
מלהישאר לבד.
ושכשמישהו שאני אוהבת מתרחק,
גם כשאני יודעת בוודאות שזה לא קשור אלי, ושזה שלו,
זה לוחץ לי על כפתורים,
האור האדום נדלק והסירנה מתחילה לזעוק :
האמת יצאה לאור - את לא באמת שווה את זה.
אני חווה כרגע משהו מאוד עוצמתי.
יש משהו נדיר מאוד,
ביכולת להסתכל ממקום טוב לתוך מקום רע,
וממש להבין אותו ולראות אותו.
בלי לשפוט.
רק לראות.
שנים של התמודדות ועבודה עשו את שלהם,
אני יודעת מי אני,
מה החוזקות שלי ומה החולשות שלי,
ואני נדהמת מהיכולת הזאת להביט לרגשות בעינים גם ברגע שלא נמצאים בתוכם.
השמש שוב מוציאה את כולם החוצה,
החצר שלנו שוב הומה כבקיץ הקודם,
וגם זה מעלה אצלי את השאלות על המקום שלי.
מה זה אומר כשלא קוראים לי החוצה.
מה זה אומר כשכן.
מה זה אומר כשאני יוצאת.
מה זה אומר כשמצטרפים אלי.
פאזל של המון שאלות קטנות שעוזרות לי למצוא את עצמי.
בחרתי להתרחק מהאנטנסיביות שבמערכות היחסים הקרובות בישראל.
בחרתי במרחק. זאת החלטה מודעת שכמובן שיש עליה מחירים
ואין ספק שיש גם אנשים וקשרים שהולכים לאיבוד בדרך.
התחלה מחדש גם היא לא קלה,
בטח שלא בארץ חדשה.
ועדיין, בתוך כל זה,
אני כלכך שלמה עם הבחירות שלי.
אני כלכך שמחה עם התהליכים שאני עוברת,
שהמשפחה שלנו עוברת.
אני מוצאת לאט את המקום הבטוח שלי,
את המקום הפנימי שמשם מוקרן הביטחון לכל שאר החלקים.
לפעמים הוא נמצא, לפעמים הוא אובד,
אלו החיים.
ואני?
אני העוגן שלי
