קיץ 2021- שש שנים בדנמרק חלק2

 סיימתי לכתוב את הרשומה הקודמת והרגשתי שהיא שלמה-

אבל שאני נשארתי עם המון מילים,

אחרי התלבטות קצרה החלטתי להמשיך לרשומה נוספת..

כי יש כלכך הרבה מה לספר.

מאיפה מתחילים בכלל?!

גשם עכשיו,

אחרי שבוע של חום חריג שטיפס ל30 מעלות.

כמה משמח הוא החום,

אחרי חורף קפוא (שמין הראוי היה להעלות עליו רשומה נפרדת. חורף מהחלומות שכולל מראות מופלאים של ים קפוא)

אביב שסרב להתחמם (במאי עוד הלכתי עם מעיל חורף)

הגיע החום ואיתו רגעים של אושר אמיתי.

לשבת בשמש, להזכר כמה מופלא זה להזיע, כמה נהדר זה להרגיש את השמש מחממת את העצמות ושורפת את העור...

מסוג הדברים שכשחיים בישראל נשמעים הזויים,

אבל כאן הם מתגלים עבורי כעונג אמיתי.

ואז, אחרי שבוע כזה של חום וסנדלים,

מגיע גשם,

שמאזן שוב הכל,

מצנן את האויר, מנקה את האבק ומחייה נפשות...

חצי שנה מאתגרת עברה עלינו כאן בבית.

בינואר גדעון יצא לסיבוב האחרון של הפלגה כמתלמד.

היה מאתגר מהצפוי..

השילוב של הגבלות הקורונה, הגעגועים למשפחה ולארץ, האזכרה של אבא והחוסר של גדעון-

הכניסו אותי לתקופה ארוכה של חוסר אנרגיות.

לפני חודש וחצי גדעון חזר מההפלגות ישר לתוך טרוף של כתיבת פרוייקט הסיום שלו.

לא ראינו אותו הרבה בשבועות האחרונים כשכמובן זה הלך ונהיה עמוס ככול שמועד ההגשה התקרב.

במקביל אני הרגשתי שהאויר שלי הולך ואוזל...

גם במאפייה דברים השתנו והמקום שלי לא ברור לי כמו פעם.

אבל איכשהו, פתאום מתחיל להתבהר..

סוף הלימודים כבר נראה ממש מעבר לסיבוב,

ביקור ראשון מישראל מאז הקורונה מגיע עוד יומיים (קארין! מחכים לך (: 

יש לי כמה הזמנות מעניינות לקינוחים למסיבות בשבועות הקרובים,

הבנות צפויות לנסוע ליולי בארץ, הראל מתכננת חזרה ליב' בישראל,

ואנחנו אפילו מעיזים לחלום על נסיעה משפחתית לחגים לארץ...

לאט לאט אני חוזרת לנשום.

נזכרת במשפחה שהגיעה לכאן היום לפני שש שנים,

כמה גדלנו מאז,

כולנו.

כמה כאבי גדילה חווינו ואנחנו חווים,

אבל יחד עם הכאבים אנחנו רואים את הצמיחה, את הטוב ואת השקט שקיבלנו.

אני רוצה לסיים בלכתוב באופן ציבורי תודה לשותפות שלי לדרך,

לגדעון, הראל, אביה וניצן,

אהובי.

שאולי המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהמעבר הזה - הוא ביחד שלנו.

המשפחה שנהיינו.

כל אחת מכן היא פלא.

גיבורה אמיתית שהתמודדה ומתמודדת עם אתגרים לא פשוטים - וצומחת מהם.

אתן המורות שלי. 

תודה

נפרדים מהגבעה יוני 2015

דנמרק, פסח 2021

6 שנים בדנמרק

 6 שנים בדנמרק

אני אומרת את זה - ולא מאמינה

6 שנים בדנמרק!!

מצד אחד, אני כלכך ישראלית, כלכך חיה את ישראל והכל מרגיש כאילו היה אתמול,

מצד שני - חיים שלמים. שש שנים של חיים שלמים.

לאחרונה נתקלתי באינסטגרם בקטע הזה:

תמיד היה מוזר בעיניי שמבפנים אפשר להזיז רהיטים, לשבור קירות, ולשנותם כליל,

 ומבחוץ יבוא זר ויאמר" כן, אני מכירו היטב, פעם גרתי בו.

אני חושבת עלי,

מיכל של הארץ, 

מצד אחד מתמודדת עם דיכאון,

אבל מצד שני...

מצד שני יש אינספור אנשים, חברים, משפחה, תמיד צורך לעשות ולפעול ולארגן,

עוד ארוע, עוד פרוייקט, מפגש חברים, מסיבה משפחתית או משהו.

ואף מילה על העבודה שהיא שעות ארוכות ומלאות, ימים שלא נגמרים.

אלו היו חיי וסהכ אהבתי אותם.

יותר מזה, זאת היתה הזהות שלי, ככה אנשים הכירו אותי וככה אני הכרתי את עצמי.

ואז דנמרק.

שקט.

אין לארגן, לעשות וליזום,

אנשים אני מכירה בקושי,

פתאום אני מבינה כמה שלווה זה מכניס לי לחיים והולכת על זה,

נותנת מקום לשקט,

מתענגת עליו.

לא רק כהפוגה, כחופשה,

אלא באמת.

מוותרת על הצורך לארגן,

מוותרת על הצורך להיות במרכז העינינים,

לומדת לשחרר שליטה..

מתחילה חיים חדשים,

בקטן. בשקט. ברוגע.

6 שנים בדנמרק ואני תוהה..

היש מי שמכיר אותי באמת?