קיץ 2021- שש שנים בדנמרק חלק2

 סיימתי לכתוב את הרשומה הקודמת והרגשתי שהיא שלמה-

אבל שאני נשארתי עם המון מילים,

אחרי התלבטות קצרה החלטתי להמשיך לרשומה נוספת..

כי יש כלכך הרבה מה לספר.

מאיפה מתחילים בכלל?!

גשם עכשיו,

אחרי שבוע של חום חריג שטיפס ל30 מעלות.

כמה משמח הוא החום,

אחרי חורף קפוא (שמין הראוי היה להעלות עליו רשומה נפרדת. חורף מהחלומות שכולל מראות מופלאים של ים קפוא)

אביב שסרב להתחמם (במאי עוד הלכתי עם מעיל חורף)

הגיע החום ואיתו רגעים של אושר אמיתי.

לשבת בשמש, להזכר כמה מופלא זה להזיע, כמה נהדר זה להרגיש את השמש מחממת את העצמות ושורפת את העור...

מסוג הדברים שכשחיים בישראל נשמעים הזויים,

אבל כאן הם מתגלים עבורי כעונג אמיתי.

ואז, אחרי שבוע כזה של חום וסנדלים,

מגיע גשם,

שמאזן שוב הכל,

מצנן את האויר, מנקה את האבק ומחייה נפשות...

חצי שנה מאתגרת עברה עלינו כאן בבית.

בינואר גדעון יצא לסיבוב האחרון של הפלגה כמתלמד.

היה מאתגר מהצפוי..

השילוב של הגבלות הקורונה, הגעגועים למשפחה ולארץ, האזכרה של אבא והחוסר של גדעון-

הכניסו אותי לתקופה ארוכה של חוסר אנרגיות.

לפני חודש וחצי גדעון חזר מההפלגות ישר לתוך טרוף של כתיבת פרוייקט הסיום שלו.

לא ראינו אותו הרבה בשבועות האחרונים כשכמובן זה הלך ונהיה עמוס ככול שמועד ההגשה התקרב.

במקביל אני הרגשתי שהאויר שלי הולך ואוזל...

גם במאפייה דברים השתנו והמקום שלי לא ברור לי כמו פעם.

אבל איכשהו, פתאום מתחיל להתבהר..

סוף הלימודים כבר נראה ממש מעבר לסיבוב,

ביקור ראשון מישראל מאז הקורונה מגיע עוד יומיים (קארין! מחכים לך (: 

יש לי כמה הזמנות מעניינות לקינוחים למסיבות בשבועות הקרובים,

הבנות צפויות לנסוע ליולי בארץ, הראל מתכננת חזרה ליב' בישראל,

ואנחנו אפילו מעיזים לחלום על נסיעה משפחתית לחגים לארץ...

לאט לאט אני חוזרת לנשום.

נזכרת במשפחה שהגיעה לכאן היום לפני שש שנים,

כמה גדלנו מאז,

כולנו.

כמה כאבי גדילה חווינו ואנחנו חווים,

אבל יחד עם הכאבים אנחנו רואים את הצמיחה, את הטוב ואת השקט שקיבלנו.

אני רוצה לסיים בלכתוב באופן ציבורי תודה לשותפות שלי לדרך,

לגדעון, הראל, אביה וניצן,

אהובי.

שאולי המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהמעבר הזה - הוא ביחד שלנו.

המשפחה שנהיינו.

כל אחת מכן היא פלא.

גיבורה אמיתית שהתמודדה ומתמודדת עם אתגרים לא פשוטים - וצומחת מהם.

אתן המורות שלי. 

תודה

נפרדים מהגבעה יוני 2015

דנמרק, פסח 2021

6 שנים בדנמרק

 6 שנים בדנמרק

אני אומרת את זה - ולא מאמינה

6 שנים בדנמרק!!

מצד אחד, אני כלכך ישראלית, כלכך חיה את ישראל והכל מרגיש כאילו היה אתמול,

מצד שני - חיים שלמים. שש שנים של חיים שלמים.

לאחרונה נתקלתי באינסטגרם בקטע הזה:

תמיד היה מוזר בעיניי שמבפנים אפשר להזיז רהיטים, לשבור קירות, ולשנותם כליל,

 ומבחוץ יבוא זר ויאמר" כן, אני מכירו היטב, פעם גרתי בו.

אני חושבת עלי,

מיכל של הארץ, 

מצד אחד מתמודדת עם דיכאון,

אבל מצד שני...

מצד שני יש אינספור אנשים, חברים, משפחה, תמיד צורך לעשות ולפעול ולארגן,

עוד ארוע, עוד פרוייקט, מפגש חברים, מסיבה משפחתית או משהו.

ואף מילה על העבודה שהיא שעות ארוכות ומלאות, ימים שלא נגמרים.

אלו היו חיי וסהכ אהבתי אותם.

יותר מזה, זאת היתה הזהות שלי, ככה אנשים הכירו אותי וככה אני הכרתי את עצמי.

ואז דנמרק.

שקט.

אין לארגן, לעשות וליזום,

אנשים אני מכירה בקושי,

פתאום אני מבינה כמה שלווה זה מכניס לי לחיים והולכת על זה,

נותנת מקום לשקט,

מתענגת עליו.

לא רק כהפוגה, כחופשה,

אלא באמת.

מוותרת על הצורך לארגן,

מוותרת על הצורך להיות במרכז העינינים,

לומדת לשחרר שליטה..

מתחילה חיים חדשים,

בקטן. בשקט. ברוגע.

6 שנים בדנמרק ואני תוהה..

היש מי שמכיר אותי באמת?

דש מדנמרק שבט התשפא סוף ינואר 2021

 יום ראשון, כמעט צהרים.

סיימנו ארוחת פנקייקים מושחתת, יודה פוליקר שר בגלגלצ ברקע,

הבנות עסוקות כל אחת בשלה והבית באוירה כזאת של נחת שמאפשרת לי סוף-סוף, אחרי שבועות של רצון - לשבת לכתוב.

מאז חג המולד דנמרק בסוג של סגר. פעם ראשונה מאז אפריל 2020.

ההשפעה של זה על החיים שלנו היא בעיקר זה שהבנות לומדות מהבית.

ביום שלישי החולף, גדעון יצא להפלגה - תקופת התמחות אחרונה לפני סיום הלימודים.

זה כלכך שונה מהפעם הקודמת...

פעם הקודמת היתה כולה בסערה, סביב אבא והסרטן, חצי שנה בישראל, לימודי קונדיטוריה, האובדן של אבא, ההחלטה שהראל נשארת בארץ, חזרה לדנמרק לבד עם אביה וניצן בנות ה11 ו9, הקמת עסק, פרישה מהשותפות... 

ואו בחיי שזה היה טרוף.

עכשיו הבנות שלושתן בבית, גדולות בשלוש שנים, אני בשגרה של בית-מאפייה ושקט. כלכך הרבה שקט.

והשקט הזה מאפשר לחשוב, לחלום, לשאוף.

איך אני רואה את החיים שלי הלאה,

מה אני רוצה מהם בכלל.

זה מחשבות שכלכך נעים וכייף להתעסק בהם. הרגשה שהכל פתוח.

אחד הדברים שהתחלתי להפנים לאחרונה זה שהמהפך אולי הכי גדול בחיים שלי,

הוא ברמה התודעתית.

לא מדברת על היציאה מהדיכאון ולא על הדת ולא על מעבר למדינה חדשה.

אלא על ההבנה שאני רוצה חיים קטנים ופשוטים.

שהשקט שיש לי עכשיו - הוא לא תחנת ביניים.

גדלתי בעולם של חיים גדולים. גדלתי לשאוף לגעת בכמה שיותר אנשים, לעזור ולעשות בגדול, להשאיר חותם.

למות כשמאות אנשים זוכרים וחסרים.

כשמצאתי את השקט שלי, כאן בדנמרק, חשבתי שהוא רק לבנתיים, עד שאתחזק, שאאסוף כוחות לחזור לעולם של עשייה נרחבת.

אבל הזמן עובר ואני מבינה הפוך,

אני לא רוצה גדול יותר. זאת כבר לא שאיפה ואנשים שהם כאלה כבר לא מעוררים בי קנאה.

אולי רק השראה להמשיך ללכת בדרך שנכונה עבורי.

עבורי נכון הקטן, המשפחה הקטנה שלי, החברים הקרובים האהובים, המאפייה, הבצק... הקטן.

בתוך הקטן הזה אני מוצאת את עצמי מתלבטת על המקום של האינסטגרם בחיים שלי.

מוצאת את עצמי אוהבת את הסיפור שאני מספרת בו, אוהבת לתת לו לדחוף אותי בקטנה, לצאת לטיול ולתעד, להכנס למטבח ולתעד.. 

הצד השני הוא ההתלבטות של כמה אני רוצה להשקיע בזה, מה השאיפה שלי מבחינת כמות הצופים,

האם יש שאיפה ליותר? האם אני באמת מסתפקת בקטן?!

עוד אין לי תשובות, זה מחשבות שאני הולכת איתן ובודקת כל הזמן מה נכון לי, איך וכמה.

בינתיים, דווקא בתוך העולם הכה מרוחק שהקורונה יצרה, מצאתי לי חברויות-אינסטגרמיות משמחות וממלאות מאוד. 

אני חושבת שאני אעצור כאן, 

כשאני עוד מוצפת מחשבות שהכתיבה העלתה.

שולחת מדנמרק געגועים רבים, נשיקות ואהבה.

מיכל

ובנוהל, קצת תמונות.

הפעם בקטנה ובעיקר מהשלג ששימח אותנו לפני שבוע וחצי (: