את הרשומה הזאת, כתבתי לפי כמעט שנה,
רק עכשיו, כשזה קצת התרחק,
אני מפרסמת אותה.
היה משהו כלכך אינטימי בימים ההם,
ויש משהו מאוד חשוף באיך שכתבתי אז,
או בעצם, באיך שאני כותבת תמיד...
אז קחו רגע נשימה.
ובואו.
*
אחרי שאבא נפטר, היה לי צורך כמעט אובסיבי לזכור כל פרט ממה שעבר על אבא בשבוע האחרון.
ניתחתי את הימים והשעות שוב ושוב עד שלבסוף ישבתי עם אמא וכתבנו הכל בצורה מסודרת.
מאז שכתבתי את הרשומה על חצי השנה האחרונה,
היה לי צורך לחזור אל השבוע האחרון, אבל הפעם מזוית קצת אחרת.
אני יודעת שלעולם לא אצליח לגעת בכל הנקודות ובכל הפרטים,
אבל אנסה להישאר באותנטיות שלי ופשוט לכתוב.
להאמין שמה שיוצא זה הדבר הנכון.
כשהגעתי לארץ, אי שם אחרי החגים, היתה לי פנטזיה מאוד ברורה על איך התקופה הזאת תראה.
זה יהיה זמן של פרידה,
של משפחתיות קרובה.
אפילו תכננתי לבקש מאבא לצלם בוידאו את החודשים האחרונים. שיהיה לנו מזכרת.
מה שלא ידעתי, זה עד כמה המחלה הזאת מתעתעת.
מה שממש לא לקחת בחשבון, זה שאבא בשום שלב לא יהיה מוכן לדבר על המוות.
וזה הפתיע אותי.
למען האמת זה אכזב אותי.
מאוד.
כשהגעתי אבא היה תוך כדי הקרנות וקצת אחכ היה סבב נוסף.
המצב שלו השתפר והוא התחזק - נהדר!
אבל אני ידעתי שמצב לא ישתפר לנצח, ושאני נמצאת בארץ עכשיו, וגם זה לא ימשך לנצח..
אבא דיבר באופן חופשי על הסרטן ועל המצב שלו, אבל כשזה הגיע לדיבור על הסוף, הוא ממש ביקש שלא.
איכשהו החיים נכנסו לשיגרה, ולהתמודדות עם המחלה, הטיפולים, התרופות השונות האישפוזים מידי פעם, וזהו..
אני אמשיך מכאן בעצם איפה שהפסקתי ברשומה הקודמת.
יום חמישי שבוע לפני פסח. יום אחרי הכימו השני.
אבא לא במיטבו. הוא מתעורר, מתפלל וממשיך לישון.
אני נכנסת למטבח אחרי שבועיים שבהם לא אפיתי בכלל. תענוג! לחמניות, מקרונים, שמרים כרוכים...
אנחנו מתקדמים קצת עם הנקיונות לפסח ולקראת הצהרים מגיע כתב של ישראל היום לראיין את אבא.
אבא עדיין ישן ואני שולחת את הכתב לטיול בגבעות עד שאבא יתעורר.
הראיון מתקיים מספר שעות. אבא לא מרגיש טוב אבל זה חשוב לו.
מתישהו במהלך היום אני מתחילה לראות שערות מסביב לאבא. זה מטלטל אותי בצרה קיצונית. מפחידה אותי המחשבה על לראות אותו קירח.
בערב מתקיים בישיבה סיום מסכת ו'משמר' לרפואתו של אבא.
אבא במאמצים גדולים אוסף כוחות ועולה עם אמא לישיבה.
שבת הגדול היינו מתוכננות להיות אצל ענת ואלעד עם קארין וטוביה, אבל אני מחליטה להישאר עם אבא ואמא.
ניצן עולה לגבעה ואנחנו בשבת מצומצמת.
בסעודה ראשונה אבא על הספה ואנחנו חבורת בנות קטנה. סבתא, אמא ו2 נכדות מסביב לשולחן. אוירה טובה.
אני מציעה לאבא שכשניצן תחזור הוא יקרא איתה ספר מסדרת 'קטנות גדולות' שבדיוק קנינו בבלינסון, הוא שמח על הרעיון.
קידוש של שבת בבוקר אנחנו עושים עם נתנאל ובצי, בחדר של אבא ואמא.
רוב השבת אבא במיטה.
סעודה שלישית אבא בספה. נתנאל ובץ, רבקה ואליהו, כולם באים עם הילדים, יש המולה כייפית. אני אומרת לאבא, איזה נכדים חמודים יש לך, והוא מחייך מאוזן לאוזן.
-איזה כייף ששבוע הבא, בליל הסדר, כולם יהיו!
-נכון, רק נקווה שארגיש טוב..
יום ראשון מתחיל באחות והרופא שבאים הביתה.
וממשיך בזה שאנחנו מנסים למצוא איזונים בין להיות עם אבא כל הזמן לבין הצורך להתאפס על פסח.
אבא חלש מאוד.
ובכל זאת, יושב כל אחר הצהרים, כשאריה לידו ואריק איינשטיין ברקע, וכותב למשפחות השכולות.
לכל משפחה הא פונה בשמות הפרטיים ומוסיף 'אביב פורח'. בין 100 ל200 משפחות.
את החוברות עם ההקדשה האישית המשפחות קיבלו אחרי שאבא נפטר...
קבענו פגישה לערב עם דר סודי לדבר על המצב,
לפני שהרופא הגיע התכנסנו כמעט כולנו על המיטה של אבא ואמא.
רגעים של חסד טהור.
זכרונות ילדות שצפים, רגעים של משפחתיות וביחד שאי אפשר להסביר במילים. אני מוצפת. אבל ברגשות טובים. מלאת הודיה על המשפחה המדהימה שלי.
אחרי השיחה עם הרופא, הסוף כבר על השולחן. עוד לא ברור לנו כמה קרוב. אבל מבינים שהוא הולך ומתקרב.
וכמעט בלי מילים, התכנסנו והתאחדנו. עוד לא לגמרי ברור לי איך זה קרה, אבל באופן פלאי כמעט, כל אחד מצא את מקומו בתוך הפאזל של השבוע הזה.
איני יכולה לחשוב על מישהו שנוכחותו היתה משמעותית יותר משל האחרים.
היינו כולנו. 6 אחים. מגוייסים ב100%.
יום שני אבא חוזר לישון אחרי התפילה. חלש מאוד. אני לידו על המיטה. מביטה בו.
אמא ואני מקבלות משלוח של ארוחת בוקר מושקעת מנעמי המלכה.
הבית שליו. הנכדים המתרוצים למדו שצריך לשמור על שקט. הדלת נעולה כדי שלא תטרק והכניסה היא רק מהחלון בפרגולה. מין רוגע שכזה.
אני בהמון תהיות מה לעשות עם הטיסה המתקרבת שלי.
אני כבר מפנימה שהיא תתדחה, אבל עדיין לא יודעת מה נכון לעשות.
ומה עם גדעון? להגיד לו לבוא?
אני כלכך רוצה אותו לידי עכשיו...
עודד מגיע. הנוכחות שלו משמחת אותי כלכך. עם עודד אפשר לדבר על הכל במצב הנוכחי. אפשר לשתף במחשבות הכי מופרכות של מה יהיה אם. ואם. ואם..
בצהרים אמא נוסעת עם הראל לאריאל.
בכוחות משותפים רבקה, נתנאל ואני עוזרים לאבא לעבור לספה.
אני יושבת לידו, מכניסה את החוברות למעטפות ושוב מוזיקה שקטה ברקע. ורגוע.
מידי פעם אני מנגבת לאבא את הפנים במגבת רטובה, הוא מודה לי ואומר שנעים לו שאני מטפלת בו. כמה מחמם לב.
אחהצ הבית שוב מתמלא, נתנאל והילדים. איתם עוזר לי עם החוברות.
לקראת הערב משה יושב עם אבא, נעמי מצטרפת אליו.
בשלב כלשהו אנחנו שוב על המיטה סביבו. כמו יום קודם.
סוג של מכורבלים ביחד.
אבא מדבר.
משה מקליט.
מסר לאומה, מסר למשפחה,
זה כלכך מרגיש פרידה.
אני מוצפת רצון עז לומר תודה. ככה , על הכל.
מפחדת לפספס את ההזדמנות. מה אם לא יהיה מחר?!
אני מתכננת מה לומר, שיהיה מדוייק.
כולם יוצאים מהחדר ואני נגשת לאבא -
אבא אני רוצה לומר תודה..
אבל אז, במקום מילים יוצאות דמעות,
ואבא משתיק אותי ואומר -לא לדבר ככה, אני אחיה עוד שנים..
ואני מתכווצת. מפחדת שעשיתי לו רע.
אני קמה בכאב גדול מהמיטה ופונה לדלת,
אבא עוצר אותי
-מיכל, תודה לך על כל העזרה
אני אוהב אותך מאוד.
באופן מיוחד.
מחוץ לדלת אני פורצת בבכי.
גדעון מעדכן אותי שיגיע בחמישי בערב. הלוואי שכבר היה כאן.
יום שלישי בבוקר אנחנו שוב מקבלות ארוחת בוקר מנעמי. אני יודעת שאם היא לא היתה דואגת לנו, כנראה שלא היינו אוכלות בכלל.
בצהרים, דוד משה מביא את סבא וסבתא.
אנחנו כולנו מפחדים מהביקור הזה.
אבא כאמור, ממש לא מוכן לדבר על המוות.
פחדנו שיהיה להם קשה, והם יפרדו וזה יעשה לו רע.
אבל מסתבר שנסיון של 80 90 שנה בעולם, זה הרבה יותר ממה שיש לכולנו..
סבא וסבתא היו מדהימים ואני מצדיעה להם ומעריצה אותם על היום הזה.
אבא זרח. לא הפסיק לחייך.
והם חיבקו, וליטפו
אמרו לו שהוא יבריא ושנעשה מסיבה והנכדים ירקדו..
אמרו לו שהוא יחזור לישיבה והם יבואו הרבה לבקר והוא יבוא אליהם..
אמרו לו בדיוק מה שהוא היה צריך לשמוע.
זה היה מעורר השראה.
והערצה.
ומבכיא בו בעת.
כלכך מבכיא.
מיד אחריהם הגיעו החברים הטובים של אבא מימי הפנימיה הצבאית.
אבא חלש כלכך אבל עדיין מחייך.
מאוחר יותר, הוא אומר לאמא שלא נעים לו הביקורים, שהוא מרגיש שנפרדים ממנו.
אנחנו מהדקים יותר את השמירה על הנכנסים לבית..
למרות זאת, אבא רוצה שתהיה תפילת ערבית בבית.
אחרי ערבית אני עושה לו עיסוי ברגלים, ומרגישה שמשהו השתנה..
לוקח לי קצת זמן להבין שהוא כבר לא מחייך.
יום רביעי עובר רובו בשינה. מעט ביקורים קצרים.
אנחנו איכשהו גם מתקדמים עם פסח. הזוי.
אבל זה ביחד. אחים, גיסים אחיינים.
רבקה נמצאת כמעט כל הזמן, בפועל אמא והיא הצוות הרפואי שלנו. עדי מתקתקת פסח כמו שאני יכולה רק לחלום, ועושה לאבא עיסויים ברגלים. עודד מגיע כל יום, נתנאל נכנס ויוצא, משה בונה את האוהל בפרגולה לליל הסדר ובכל רגע שהוא יכול הוא יושב ליד אבא. כולם נוכחים.
אחהצ אני יוצאת עם אבא בכיסא גלגלים לפרגולה,
אנחנו יושבים לנו יחד, והוא מנסה לענות להודעות הרבות מאוד שהוא מקבל במהלך אותם ימים.
קצת אחכ כבר מגיעים למנחה וערבית.
בחמישי אבא חלש. אני מרגישה שמשהו במבט שלו שונה. לוקח לו זמן להישיר מבט.
ובכל זאת, הוא נוכח, ומתקשר.
היה יום עמוס. ידענו שנכנסים לחג וניסינו לוודא שאנחנו מוכנים מבחינת תרופות וציוד.
אבא מבקש שיתנו לו משהו שיתן לו קצת כוח.
ורבקה ואמא עושות טלפונים ונסיונות לבדוק מה ואם אפשר.
אחהצ, אבא מקבל עוד 2 ביקורים. שניהם יוצאים מהבית בדמעות.
אני מבינה שכנראה כשבאים מבחוץ זה נראה יותר גרוע ממה שאני חווה את זה...
אחרי שגדעון נוחת, אני מזייפת התלהבות וניגשת לאבא "גדעון עשה לנו הפתעה והוא בא לליל הסדר" אבא פוקח עינים גדולות "אני לא מאמין!" הוא אומר בשמחה, ושוב העינים נעצמות להן...
רגע לפני שאבא נרדם, גדעון נכנס ומספיק להגיד שלום ולקבל חיוך ולחיצת יד.
הוא כאן! העולם כבר נראה טוב יותר..
מאוחר יותר אנחנו מתחילות לבשל. כלומר אמא ורבקה מבשלות, אני צופה בהן מהספה ומרגישה שאלה הרגעים הכי סוראליסטים שחוויתי בחיים שלי.
בשישי אני מוזנקת מהמיטה כשאמא מתקשרת ומבקשת עזרה.
אמא עסוקה עם אבא ואני עוזרת. אחרי כמה רגעים היא אומרת לי לנסות להקשיב מה אבא מנסה לומר,
הוא מדבר, זה ברור, אבל להבין אותו קשה...
בין המילים הלא ברורות אני מבינה שהוא אומר 'דברים-טובים'.
אין לי מושג על מה הוא מדבר או למה הוא מתכוון...
אמא מבקשת שאביא משהו ואני קמה -מיכל -הוא קורא לי ומושיט אלי יד.
אני אוחזת בה והוא לוחץ לי אותה חזק.
הוא שוב מנסה לומר משהו שאיני מבינה. ואז הוא מרפה..
רבקה מגיעה ואני יוצאת מהחדר אל זרועותיו המנחמות של נתנאל.
אבא ישן כל היום.
מתארגנים לליל הסדר. כלכך לא רוצה ולא מתאים ואין לי חשק...
סבא, נורית ומרסל מגיעים. אני שמחה שהם כאן.
כשהחג נכנס אנחנו מתכנסים סביבו.
אני מביאה את הבנות, אומרת להן שאיני יודעת כמה זמן עוד נשאר.
ליל הסדר מגיע.
נתנאל לוקח פיקוד. אמא ליד אבא בחדר.
אני נקרעת ולא מוצאת מנוחה.
יושבת קצת פה וקצת שם, עולה למעלה יורדת למטה,
איך עוברים את הלילה הזה?!
אחרי הסדר אנחנו כולנו על המיטה של אבא ואמא.
אני נרדמת למרגלות אמא.
מתעוררת כשאמא מבקשת ממני לקרוא לרבקה,
אני יוצאת לסלון ורואה את כל האחים שרועים שם על ספות ומזרונים,
מעירה את רבקה ותופסת את מקומה בספה...
עוד יום עובר.
יום חסר מנוחה.
במוצאי החג מתקשרים לדר רוני צבר.
שיחה שמאוד מחזקת ועוזרת ועושה סדר.
כולנו עיפים, ומוצפים וזה לא קל.
אחרי ערב סוער, אנחנו מחלקים את הלילה למשמרות של כשעה וחצי כל אחד.
הכנסנו כורסא לחדר, ואנחנו מתחלפים עליה.
עדי מעירה אותי ואני יושבת שם. מביטה באבא ומחזיקה את עצמי לא להרדם.
מצליחה בקושי.
ואולי לא מצליחה בכלל.
מין שעה הזויה שכזאת של חצי ערות וחצי שינה, חצי מחשבות, חצי חלומות.. אבא----
כשהבוקר מגיע, אני מציעה לגדעון להצטרף עם הבנות לטיול המשפחתי של המשפחה שלו.
רבקה ונתנאל הולכים הביתה,
עודד נוסע לאריאל להביא תרופה נוספת,
עדי ואני מארגנות את הבית,
תחושה נורא נורא מוזרה של המתנה.
תוך שאנחנו מארגנות, אנחנו מדברות על זה שזה מרגיש קצת כמו קינון של לפני לידה...
המתנה...
רגע לפני שגדעון והבנות יוצאים,
משה נכנס לחדר של אבא ואמא ואז יוצא וקורא לי,
אני מציצה ורואה שאמא אומרת שמע ישראל..
אני קוראת לעדי ומתקשרת לרבקה ונתנאל ואומרת שאמא קוראת להם.
מבקשת מגדעון לחכות.
אני מבינה שזהו אבל בעצם לא מבינה בכלל...
מנסים להשיג את עודד. הוא יוצא חזרה אבל פקוק בחווארה וזה לוקח לו זמן.
אנחנו עומדים מול אבא,
ופורצים בבכי.
דר סודי מגיע וקובע מוות.
מדליקים נר.
ואיכשהו מעומק הלב יוצאת לה שירה...
אנחנו יושבים סביב אבא ושרים,
הדלת פתוחה ומי שרוצה יכול להכנס.
הילדים, החתנים והכלות, הנכדים,
כולם יחד,
מחובקים, בוכים, שרים ונפרדים..
פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה-יה זה השער לה' צדיקים יבואו בו
