עוד שבוע זה שנה מאז נסענו
לכבוד זה אני אארוז מזוודות,
את הבנות ואת עצמי ואעלה על מטוס - הביתה.
כל הבוקר הגשם לא מפסיק,
אני קצת שמחה על זה.
שבוע שעבר, כשהיה כל-כך נעים -
קיץ מופלא ומלא אור,
לא הבנתי למה לנסוע עכשיו,
והנה בא הגשם כדי לגרום לי לנסוע ולרצות לחוות קיץ אמיתי,
קיץ כמו שגדלתי עליו,
כזה שחם עד שאפשר למשש את האויר,
כזה שכלכך חם עד שלהכנס למים קרים זאת אפשרות סבירה.
ואני שונאת מים קרים שלא מיועדים לשתיה.
עוד שבוע זה שנה.
אתמול שוב מישהי אמרה שאנחנו אמיצים
(הי למדתי מילה חדשה בדנית!)
שמעתי את זה כמה פעמים במשך השנה הזאת
ותמיד אני מנפנפת את זה ב'או אמיצים או טיפשים'
אבל הנה עוברת עכשיו שנה ואני חושבת עליה,
על השנה הזאת,
שאולי היתה מסע רחוק אל מעבר לים
אבל יותר מזה היתה ועודנה שנה של התבגרות.
ואני חושבת עלי,
על מיכל שכל חייה היתה הבוגרת,
מין הכלאה מוזרה של זקנה בגוף של ילדה,
או ילדה בתחפושת אישה, או גם וגם,
סוף סוף אני מוצאת את עצמי מותאמת גוף-נפש-גיל.
זה אולי נשמע תמוה, אבל עבורי זה כמעט להגיע לתחושה של שלמות.
ואני חושבת עלי,
על מיכל שכל חייה היתה דבוקה לאמא,
לא יכלה להתרחק,
מתרחקת קצת ומיד חוזרת,
משתפת את אמא בהכל,
מתערבבת איתה עד שאין גבול איפה היא ואיפה אני,
תלויה באמא כלכך עד שכמעט לא מסוגלת להיות אמא בעצמי,
סופסוף אני מוצאת את עצמי
יודעת לעמוד לבד, לאכול לבד, לנשום לבד,
להיותאישה, אמא, ובת.
יודעת שקרוב זה טוב,
אבל קרוב מידי זה שואב
ושמותר גם רחוק.
אני חושבת עלי,
על מיכל שכל חייה הלכה על ביצים,
וכל כמה צעדים גם שברה אותם ונפלה פנימה,
נרטבת בדביקות, לא מצליחה לקום,
סופסוף אני מוצאת את עצמי צועדת בלי חשש.
לפעמים נופלת, אבל גם קמה.
אני חושבת עלי,
על מיכל שאהבה עד שכאב,
שלא ידעה איך
ועכשיו, עכשיו אני עומדת,
ויש לי אותי,
ואני אישה לאיש אחד ויחיד ומיוחד,
ואני אמא לשלוש קסמים שאני בעצמי לא מאמינה שזה אמיתי..
ואולי לפני הכל זה מה שאני אורזת איתי לנסיעה לארץ.
אני לבד בבית.
גדעון התחיל לעבוד לפני שבוע וחצי
(הולך טוב, תודה ששאלתם)
הבנות במסגרות
ואני לבד
אין לי הרבה הזדמנויות כאלה,
וזה נעים לי
נעים לי בלב
המוזיקה עוטפת אותי
והכתיבה היא זמן מקודש
של שקט פנימי והתבוננות.
אני חושבת על השנים שקדמו לשנה הזאת,
הכל מתערבב לי במין ערפל של כאב
ולרגע אני לא מצליחה להבהיר
אני יודעת שהייתי צריכה ללכת
שהיינו צריכים ללכת
להתחיל מחדש
רחוק
אני מנסה להסתכל אל הערפל בעינים
ולבדוק עם עצמי מה הדבר הראשון שעולה לי
כשאני חושבת מה אני לוקחת ממנו,
מהערפל
ועולה בי קול חזק של אהבה
נכון שבמשך שנים הלכתי עם כאב
שלא מעט פעמים השתלט
אבל בשנים האלה גם אהבתי
והרבה
פגשתי אנשים שנכנסו לי ללב
שעשו אותי שמחה
למדתי שכשאני אוהבת, ומתחברת-
אני צריכה לומר את זה.
לא לפחד.
ככול שאני חושבת על האהבה שליוותה אותי בשנים שעברו,
הערפל מתחיל להתבהר,
אני נזכרת באהבה שקיבלתי מהשפחה שלי,
מחברות הנפש שלי,
נזכרת בחברים מירושלים,
בשכנים המדהימים מהגבעה,
נזכרת באהבה שקיבלתי בערוץ,
אני נזכרת שאהבתי.
ואולי, אולי כל האהבות האלה,
הם אלו ששמרו עלי שאצליח להגיע להיום.
פתאום עולה לי פרץ של דמעות,
לא תכננתי בכלל לכתוב על זה.
בטח שלא עכשיו,
אבל עכשיו המחשבות רצות ורצות.
הרבה שנים רציתי למות,
לא רציתי להיות.
רציתי שיפסיק לכאוב.
כלום לא היה שווה את זה.
זה לא הרגשות שאפשר לשתף בהם,
לא הרגשות שאפשר להבין אם לא מרגישים אותם.
חלמתי על המתת חסד.
על להיות עטופה באהובים שלי ושישחררו אותי.
שיתנו לי ללכת.
כל החלומות שלי התרכזו ברצון הזה.
שיפסיק לכאוב.
שיפסיק לכאוב.
שיפסיק לכאוב.
היום זה נראה לי כמעט בלתי נתפס
אבל במשך שנים 'המתת חסד' היה החלום הכי גדול שלי.
לא ראיתי מעבר.
זה הרגיש חסר מוצא.
והייתי בטיפול,
חלק מהטיפול היה שבכל שבוע מחדש
המטפלת שלי שאלה אותי האם רציתי למות השבוע.
כל שבוע מחדש הייתי צריכה להתעמת עם השאלה הזאת מחדש.
גם כשכבר השתפר,
ומוות לא היה על השולחן כל הזמן,
כל שבוע מחדש התעמתי עם השאלה - רצית למות השבוע?
זה בא והלך. הרצון.
ואז נתקלתי בספר 'תמיד אפשר להתאבד מחר'
לא קראתי אותו,
אבל המשפט הזה היה צץ בכל רגע של חולשה והיה מזכיר לי שיש מחר.
ו'זה' הלך והתרחק,
בהרבה עבודת נמלים קשה,
החלום למות התחלף בחלום להתרחק.
לנסוע רחוק אל שדות ירוקים ושלווים.
ואני מוצאת את עצמי היום,
אחרי שנה בדנמרק, דקה לפני יום הולדת 30,
חייה את החלום,
וחושבת כמה מופלא זה שאפשר לחיות את החלום במקום למות אותו.
