נשיקות ואהבה, מיכל.: על אור, קור, חברות ומה שבינהם

לפני שבוע בפעם הראשונה,

ממש רציתי הביתה.

הביתה, המקום הזה,

שבו כשלבד אני יכולה לבחור להיות ביחד,

המקום שיש בו חברים,

ככה, בפשוט.

המקום שלא צריך לדבר בו יותר מידי כדי להיות מובן,

ומצד שני,

אפשר לדבר בלי סוף - ולהיות מובן...

ערב השנה הלועזית החדשה,

חג שהוא לא שלי בשום דרך.

הדנים (שגיליתי באיחור של חצי שנה במחיצתם, שהם קצת משוגעים)

לא מפסיקים לירות זיקוקים,

ולא סתם,

זיקוקים פה הם לקניה חופשית,

כל אחד קונה ויוצא לחצר לפוצץ.

ואני, מה לעשות, גדלתי באיתמר..

השכנים, שאני בהחלט מחבבת,

חוגגים בקומה מתחת,

ואנחנו לא הוזמנו,

ולבד לי.

(לחיצה על לבד מובילה לשיר 'לבדי' של יעל דקלבאום המוכשרת)

לקח לי כמעט שבוע כדי לעבד את הדברים ולהצליח גם לכתוב.

שנים רבות מהחיים שלי,

העברתי במחשבות על מה חושבים עלי,

הייתי צריכה להיות אהובה.

תמיד.

על כולם.

עבדתי קשה בלהיות אהובה,

וכשזה לא עבד,

לא יכלתי לנשום.

לא יכלתי לחיות.

לקח לי זמן להפסיק להאחז באהבה מבחוץ

ולשמוח באהבה שלי אותי

ובאהבה של הסובבים אותי.

כשחזרתי לפייסבוק,

חיפשתי חברה אהובה,

שבשנתיים וחצי האחרונות לא היינו ממש בקשר,

מצאתי אותה, כתבתי לה,

היא לא ענתה.

לקח לי כמה ימים להיזכר

שבעצם במהלך השנתיים האלה כתבתי לה למייל מספר פעמים

(אחרי שהטלפון שלי פורמט ונשארתי ללא מספרים)

והיא לא ענתה,

ברגע הראשון שבו ההבנה חילחלה זה היה כואב,

ניסיתי לחשוב איפה הייתי לא בסדר,

אבל לא הצלחתי לחשוב על שום דבר.

פתאום,

ממש כמו גשם של אסימונים,

הבנתי שזכותה.

זכותה לא לרצות להיות איתי בקשר.

וזה שלה.

לי תמיד תשאר פינה חמה בלב אליה.

אבל הבחירה שלה לא אומרת שום דבר עלי.

ובאהבה - שחררתי.

השבוע,

נזכרתי בזה שוב.

חשבתי על השכנות שלי,

שבקיץ ישבנו יחד המון,

וכבר אז הן אמרו לי שהחורף פה הוא אחר,

הקור משאיר אנשים בחום הבית שלהם,

עדיין חשבתי וציפיתי שנהיה ביחד הרבה.

זה לא קורה.

אנחנו נפגשות לעיתים רחוקות לקפה ובחדר המדרגות

אבל לא מעבר.

כשהם חגגו יחד,

הבנתי.

יש להן את מעגל החברים שלהם

מארבע שנים של מגורים צמודים,

וזה שאני לא מדברת דנית,

בטח לא מקל להתחבר.

אז שקט לי,

אני יודעת שאני עושה את שלי,

ובחירות של אחרים הם שלהם.

ואני? אני בסדר איתי.

וגם אם לבד לי,

יש לי אותי.

יחד עם השנה החדשה,

הגיע גל קור,

טבילת האש,

פעם ראשונה שחוויתי קור כזה,

רוח שדוקרת בפנים כמו אלפי סיכות..

טוב, מה אני אגיד?

לא כזה נורא (:

אז נכון שזה לא זמן לצאת לטיולים רגלים ארוכים

אבל ללכת מהבית לבית ספר ובחזרה -

אפשרי בהחלט.

היום סופסוף הגיע גם השלג,

קמנו לבוקר לבן,

וכן, אני מתרגשת כמו ילדה קטנה.

אחרי שליוויתי את הראל לאוטובוס לבית הספר,

המשכתי לסיבוב בנמל,

זה היה סיבוב קצר,

היה קר מידי,

אבל היה תענוג,

שמונה בבוקר,

האור מתחיל לעלות,

מרגיש כמו קסם.

לפני כמה ימים קראתי בבלוג של 'המלבישה'

(מי שלא מכיר - מומלץ בחום)

רשומה שמתארחת בה בחורה בשם טרינה,

דנית שחיה בישראל,

תפס אותי מה שהיא אומרת על האור

ולכן אני אביא את ציטוט מהבלוג.

כן, אני שרוטה ואני מאוהבת באור החורפי של דנמרק...

אור /// אני מדנמרק, ואני חושבת שלסקנדינבים יש הערכה מיוחדת לאור. בקיץ הימים ארוכים ונמשכים עמוק אל תוך הערב והמעבר בין יום ללילה נמשך על פני שעות ארוכות, אבל גם בקיץ אנחנו לא לוקחים את האור כמובן מאליו. בארץ נראה לי שהיחס לאור בבית הרבה יותר מעשי: מאירים כדי שאפשר יהיה לראות מה עושים. לישראלים יש גם נטיה, ואני מכלילה, להעריך יותר שמים כחולים ואור בהיר. דווקא הגוונים המיוחדים של הים ביום חורף אפרורי, או הדרך בה קרני השמש נשברות דרך העננים אחר הצהריים ביום מאד מעונן, מייצרים את האור הכי רך וחם.
ואחרי שאמרתי את כל זה: האור בארץ הוא ברכה, הייתי בדנמרק בדצמבר, ואחרי כמה שבועות בחורף הדני לחזור לאור הישראלי, זה כמו תרופה.