נשיקות ואהבה, מיכל.: ינואר 2016

לבוקר הזה היו תוכניות אחרות,
כלומר,
תכננתי לכתוב בבלוג,
אבל התוכנית היתה להיות לבד בבית,
לצאת לסיבוב באויר הצח,
אולי אפילו בשלג,
להכנס לחנות וינטאג' שמתחת לבית,
לחזור לקפה ועוגיות
ובנחת לשבת ולכתוב...

אז תכננתי.

שלג אין והבוקר התחיל כששתי ילדות חזרו מבית הספר קצת אחרי שהלכו.
הנה הלך לו הבוקר-נחת שלי,
התבאסתי.
לקח לי חצי חבילת עוגיות ונשימה עמוקה כדי להסוויץ',
עכשיו אחת קוראת והשניה יוצרת,
אני פנויה לכתוב עם הבטחה לפרק של 'בנות גילמור' כשהרשומה מוכנה (:

אחת יוצרת

לפני שבוע,
יום שישי שעבר,
בעוד הכל מושלג ויפה,
הטמפרטורות הואילו בטובן לעלות מעט,
נפלא!
אפשר לטייל!
מאז שבאתי חיכיתי לראות איך נראה חוף ים בשלג,
ודווקא החוף לא היה הדבר הכי יפה שראיתי (-;
אבל אתן לכם לשפוט בעצמכם.

יצאתי לבושה היטב,
ולמרות שהופתעתי מהרחובות והמדרכות המפונים יפה מהשלג,
הצלחתי להחליק יופי של החלקה...
המשך הטיול היה יותר זהיר,
יש הרבה קסם בלהסתובב בעולם לבן

היו לי כמה ימים נטולי אנרגיות
אולי זה השמש החסרה,
אולי דברים אחרים,
שורה תחתונה,
ביליתי לא מעט בהשתבללות.

יום שני,
חזרתי מהלימודים
ישר למיטה,
מותשת,
אמרתי לגדעון שאני צריכה אוכל מנחם
אפילו שלחתי לו קישור
אחרי זמן מה התפשט בבית
ריח חלומי
ואני,
מעוכה במיטה מרגישה כל כך אהובה ועטופה..

אין כמו חברה טובה ששם תמיד

שאר השבוע היה הרבה יותר פרודוקטיבי,
איזבלה היתה פה הרבה,
כולל שינה בלילות,
אבא שלה, יורד הים, חזר אל המים,
אמא שלה עובדת,
והדוד שבא לעזור בדרך כלל כשהאב אינו,
יגיע רק בשבוע הקרוב.
חמודה כזאת!
אתם צריכים לשמוע אותה סופרת בעברית עד 10!
היתרון עבורי בזה שאיזבלה פה,
זה שיש לי עם מי לדבר דנית..

ארוחת בוקר

יוצאים לבית ספר

בלימודים הולך מעולה,
אני מהמצטיינים בכיתה,
ועבור מישהי שבית ספר תמיד היה לה סיוט,
זאת לגמרי חוויה מתקנת (:

לומדת דנית גם בבית

בימי חמישי אני הולכת ל'תרגול' בדנית,
זה מפגש מעניין,
באים חבורת דנים בהתנדבות,
יושבים עם מהגרים ומתרגלים איתם דנית.
אני עובדת באופן קבועה עם אישה מקסימה בשם רות,
היא שדרנית ברדיו אזורי. מגניב.
אנחנו יושבות פעם בשבוע לשעתיים.
לשבת איתה שעתיים, קשה הרבה יותר מלשבת 6 שעות בכיתה..
הולך כל-כך טוב שאני יוצאת משם באופן קבוע ב'היי'!
טלי יכולה תעיד, כמעט תמיד אני מתקשרת אליה כשאני יוצאת משם (:

לסיום,
שיר לרשומה הזאת
זכיתי לאהוב
כי מה עוד צריך בחיים?
חברים טובים במרחק וואטצאפ וטלפון,
משפחה רחוקה ואהובה,
איש מהמם, ילדות מדהימות ובית עם ריח של אהבה...

האמת? לא יזיק גם קצת שמש (-;

ערפל מהפנט

אחות גדולה אחות קטנה

ניצן מדברת עם סבאבי המתגעגע

עוגת שמרים בהתהוות

ניצן והסרט שהראל סרגה לה

בית בריח של אהבה

היידי עוזרת לאביה לסרוג

מסיימים עוד ספר של הארי פוטר

האגם שלא קפא

שיהיה שבת של שלום ומנוחה
נשיקות ואהבה, מיכל

לפני שבוע בפעם הראשונה,

ממש רציתי הביתה.

הביתה, המקום הזה,

שבו כשלבד אני יכולה לבחור להיות ביחד,

המקום שיש בו חברים,

ככה, בפשוט.

המקום שלא צריך לדבר בו יותר מידי כדי להיות מובן,

ומצד שני,

אפשר לדבר בלי סוף - ולהיות מובן...

ערב השנה הלועזית החדשה,

חג שהוא לא שלי בשום דרך.

הדנים (שגיליתי באיחור של חצי שנה במחיצתם, שהם קצת משוגעים)

לא מפסיקים לירות זיקוקים,

ולא סתם,

זיקוקים פה הם לקניה חופשית,

כל אחד קונה ויוצא לחצר לפוצץ.

ואני, מה לעשות, גדלתי באיתמר..

השכנים, שאני בהחלט מחבבת,

חוגגים בקומה מתחת,

ואנחנו לא הוזמנו,

ולבד לי.

(לחיצה על לבד מובילה לשיר 'לבדי' של יעל דקלבאום המוכשרת)

לקח לי כמעט שבוע כדי לעבד את הדברים ולהצליח גם לכתוב.

שנים רבות מהחיים שלי,

העברתי במחשבות על מה חושבים עלי,

הייתי צריכה להיות אהובה.

תמיד.

על כולם.

עבדתי קשה בלהיות אהובה,

וכשזה לא עבד,

לא יכלתי לנשום.

לא יכלתי לחיות.

לקח לי זמן להפסיק להאחז באהבה מבחוץ

ולשמוח באהבה שלי אותי

ובאהבה של הסובבים אותי.

כשחזרתי לפייסבוק,

חיפשתי חברה אהובה,

שבשנתיים וחצי האחרונות לא היינו ממש בקשר,

מצאתי אותה, כתבתי לה,

היא לא ענתה.

לקח לי כמה ימים להיזכר

שבעצם במהלך השנתיים האלה כתבתי לה למייל מספר פעמים

(אחרי שהטלפון שלי פורמט ונשארתי ללא מספרים)

והיא לא ענתה,

ברגע הראשון שבו ההבנה חילחלה זה היה כואב,

ניסיתי לחשוב איפה הייתי לא בסדר,

אבל לא הצלחתי לחשוב על שום דבר.

פתאום,

ממש כמו גשם של אסימונים,

הבנתי שזכותה.

זכותה לא לרצות להיות איתי בקשר.

וזה שלה.

לי תמיד תשאר פינה חמה בלב אליה.

אבל הבחירה שלה לא אומרת שום דבר עלי.

ובאהבה - שחררתי.

השבוע,

נזכרתי בזה שוב.

חשבתי על השכנות שלי,

שבקיץ ישבנו יחד המון,

וכבר אז הן אמרו לי שהחורף פה הוא אחר,

הקור משאיר אנשים בחום הבית שלהם,

עדיין חשבתי וציפיתי שנהיה ביחד הרבה.

זה לא קורה.

אנחנו נפגשות לעיתים רחוקות לקפה ובחדר המדרגות

אבל לא מעבר.

כשהם חגגו יחד,

הבנתי.

יש להן את מעגל החברים שלהם

מארבע שנים של מגורים צמודים,

וזה שאני לא מדברת דנית,

בטח לא מקל להתחבר.

אז שקט לי,

אני יודעת שאני עושה את שלי,

ובחירות של אחרים הם שלהם.

ואני? אני בסדר איתי.

וגם אם לבד לי,

יש לי אותי.

יחד עם השנה החדשה,

הגיע גל קור,

טבילת האש,

פעם ראשונה שחוויתי קור כזה,

רוח שדוקרת בפנים כמו אלפי סיכות..

טוב, מה אני אגיד?

לא כזה נורא (:

אז נכון שזה לא זמן לצאת לטיולים רגלים ארוכים

אבל ללכת מהבית לבית ספר ובחזרה -

אפשרי בהחלט.

היום סופסוף הגיע גם השלג,

קמנו לבוקר לבן,

וכן, אני מתרגשת כמו ילדה קטנה.

אחרי שליוויתי את הראל לאוטובוס לבית הספר,

המשכתי לסיבוב בנמל,

זה היה סיבוב קצר,

היה קר מידי,

אבל היה תענוג,

שמונה בבוקר,

האור מתחיל לעלות,

מרגיש כמו קסם.

לפני כמה ימים קראתי בבלוג של 'המלבישה'

(מי שלא מכיר - מומלץ בחום)

רשומה שמתארחת בה בחורה בשם טרינה,

דנית שחיה בישראל,

תפס אותי מה שהיא אומרת על האור

ולכן אני אביא את ציטוט מהבלוג.

כן, אני שרוטה ואני מאוהבת באור החורפי של דנמרק...

אור /// אני מדנמרק, ואני חושבת שלסקנדינבים יש הערכה מיוחדת לאור. בקיץ הימים ארוכים ונמשכים עמוק אל תוך הערב והמעבר בין יום ללילה נמשך על פני שעות ארוכות, אבל גם בקיץ אנחנו לא לוקחים את האור כמובן מאליו. בארץ נראה לי שהיחס לאור בבית הרבה יותר מעשי: מאירים כדי שאפשר יהיה לראות מה עושים. לישראלים יש גם נטיה, ואני מכלילה, להעריך יותר שמים כחולים ואור בהיר. דווקא הגוונים המיוחדים של הים ביום חורף אפרורי, או הדרך בה קרני השמש נשברות דרך העננים אחר הצהריים ביום מאד מעונן, מייצרים את האור הכי רך וחם.
ואחרי שאמרתי את כל זה: האור בארץ הוא ברכה, הייתי בדנמרק בדצמבר, ואחרי כמה שבועות בחורף הדני לחזור לאור הישראלי, זה כמו תרופה.