יום ראשון, 26 ביולי 2015

מחשבות ליום הולדת - ותמונות

עוד יהיה לי   (לחיצה על שם השיר מובילה לשמיעתו. מומלץ לשמוע תוך כדי הקריאה)
לפני שנה וקצת
גדעון ואני נסענו לשבוע וחצי לקופנהגן.
חזרנו הישר לתוך קלחת וכאוס
ברמה הלאומית - צוק איתן
וברמה המשפחתית - השתלת כיליה של אח שלי

זאת היתה שנה עמוסה בצורה שקשה לתאר
טכנית ונפשית.
השתלת כיליה.משרות מלאות .נסיעות ארוכות.בית חולים.כאבים בידים.כאבים בברכים.תרומת כיליה.הפסקת עבודה.ניתוח מיניסקוס.החלטה לעצור את הטרוף ולנסוע

זה רץ מהר,
מרגע ההחלטה
ועד שמצאנו את עצמנו עם ערימת מזוודות
בדירה חמודה מעבר לים
אולי כי המחשבות על זה היו תמיד
ואולי פשוט כי היינו כה זקוקים לזה
ללכת רחוק
להתנתק מהכל

ועכשיו
אנחנו פה כבר קצת יותר מחודש
חודש שלם בלי עבודה
בלי מחוייבויות שהם מעבר לחמישתנו
חודש של חופש
יש רגעים שאני מרגישה שאני טובעת אל תוך הריק הזה
מאבדת אחיזה
ואז נאספת שוב
מחוייבת לבנות, לגדעון
אבל קודם כל - לעצמי
אנחנו לומדים להיות יחד
ככה - הכי עמוק
בלי הפסקות
מטיילים
מבשלים
אוכלים
רבים
צוחקים
שרים
רבים
מייצרים מין מעגל משפחתי כזה קטן
שהוא רק שלנו
וזה מרגש אותי.

אני מסתכלת על השנה האחרונה
על השנים האחרונות
יודעת שהחודש האחרון
היה כל מה שהיינו זקוקים לו
ולהרגיש ככה עכשיו
זאת המתנה הכי גדולה
שיכלתי לבקש ליום ההולדת

מזל טוב לי


ובתמונות-
טיול זוגי בגשם של קיץ

 מטיילות לחוף Christiansminde
 תשע בערב מהחלון בסלון
 כרוב ממולא בפעם הראשונה. יצא מעולה
 יוצאות לטיול בנות



 ומגלות מקומות קסומים




 במרכז העיר במזג אויר לא ברור
 ארוחת בוקר בחצר
 שולחן מעשה ידי הבנות
 כשבחוץ גשם, בבית מונפול
הופעה של להקת קאברים של abba
הגשם לא מונע מהדנים להיות בחוץ
היה כייף
חזרנו הביתה אחרי 4 שירים רטובים לגמרי

ועד לפעם הבאה,
נשיקות ואהבה
מיכל


יום שבת, 18 ביולי 2015

פרק 6 של אביה, עוד מילה או 2 ממני... וכמובן תמונות בשפע

פרק 6 קופנהגן 
ידעתם שלפני 4 ימים חזרנו מקופנהגן?! לא?!
הבה ואספר לכם - ביום שני נסענו לקופנהגן לעשות שם כייף ולהתארח אצל משפחת מלכיאור שגרה שם.
הלכנו ל'גינת המלך' ולעוד מקומות יפים בערב לנו אצל מלכיאור והיה סבבה.
רצינו ללכת לטיבולי (לונה-פארק) ביום שלישי אבל אבא ואמא החליטו שנלך לבאגן
(שמורת טבע עצומה ובתוכה הלונה-פארק הכי עתיק בעולם)
שנכנסנו לשמורה אבא אמר ששם היו עומדות מרכבות עם סוסים מחכות שמישהו ישכור אותן לשרות ושזה בטח כבר לא ככה אבל כשנכנסנו לשמורה ראינו המון מרכבות אבא אמר שאולי בעצם זה עדיין ככה אבל אולי כולן תפוסות עם כל האנשים שמילאו את השמורה בגלל החופש.
הלונה-פארק לא היה נראה כזה ישן הוסיפו לו המון מתקנים חדשים ואני משערת ששיפצו אותו.
היה ממש כיף!!
אבל בבוקר אמא חטפה צינון והוא הלך והחמיר כל היום,
אמא רצתה לחזור אז חזרנו עד לרכבת עם מרכבה וגם לטפתי סוס.
ברכבת נסענו לבית של מלכיאור. אבא הראה לי את בית הכנסת וגם פגשנו בת-דודה של סבתא שלי.
הצינון של אמא המשיך להחמיר, בסוף הראל באה לבית הכנסת לקרוא לאבא ולי ולהגיד לנו שאמא רוצה ללכת
(בעיקרון תיכננו להישאר עוד יום)
אז לקחנו את המזוודות הלכנו לרכבת נ ס ע נ ו והחלפנו רכבת נ ס ע נ ו ו נ ס נ ו החלפנו רכבת נ ס ע נ ו  ו נ ס ע נ ו  ו נ ס ע נ ו והגענו הביתה באחת בלילה
עכשיו הכל בסדר
ס ב ב ה  ל י !
להתראות מאביה





 מגיע הרגע הזה,
שיושבת בחצר שכנה נחמדה,
אני מחליטה להצטרף אליה,
זאת לא החלטה קלה,
אני משקיעה ומכינה קפה קר,
שיהיה נחמד,
גם דרך טובה לשבור את הקרח,
שעוד קיים איתה,
ורגע לפני שאני יורדת,
אני רואה שהצטרפה אליה השכנה ממול, זאת שלא יודעת אנגלית,
היא נחמדה מאוד,
אבל לשבת רק שלושתנו יהיה מביך ולא זורם...
אז אני עומדת ביד אחת עם קנקן קפה-קר וביד שניה עם כוסות,
ולא מצליחה להחליט אם לרדת או לא.
לא ירדתי, לא נורא,
תהיה פעם הבאה.

ככה נראה אצלי הרבה פעמים,
ההתלבטות אם לרדת לחצר.
לרדת לחצר אומר,
לשבת עם חבורת דוברי דנית - חמודים ביותר, יש לציין,
להבין רבע ממה שנאמר,
מידי פעם לקבל תרגום באנגלית - ואז לצחוק אחרי כולם (:
הגעתי למסקנה שזה כמו לקרוא דף כשחלק מהמילים מחוקות בטיפקס,
אפשר להבין על מה מדובר אבל חסרים המון פרטים.
אז לפעמים נחמד לי,
ולפעמים אני משתעממת ועולה הביתה בחזרה,
אבל אני בעיקר שמחה מאוד-מאוד,
על עצם זה שיש לי את האפשרות לשמוע ככה דנית, ולנסות לתקשר עם דנים.
לא מובן מאליו ומשמח.



ועכשיו,
קצת מהקורה אצלנו - בתמונות:

יצאנו לטייל באזור הבית
ומצאנו פארק מקסים







נסענו לקופנהגן

טיפסנו לRundetårn



הצטלמנו ב'ספסל הנשיקות'
שוטטנו בKongens have





והיינו גם בגן הבוטני המהמם
בערב, היה איחוד מרגש אצל המלכיאורים-
אחרי שנתיים (!!) שוב כולנו יחד-

למחרת הלכנו לשמורה Dyrehaven

בתוך השמורה - יש פארק שעשועים גדול - Bakken







שבנו הביתה שלאט לאט הופך להיות בית

ושוב שבת

עד הפעם הבאה,
נשיקות ואהבה, מיכל