כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב.
הנה זה קורה.
ערב שבת. בדנמרק בקיץ, השמש שוקעת מאוחר מאוחר.
האוכל כבר מוכן, השולחן כבר מסודר ואביה וניצן יצאו לסיבוב בפסטיבל הליצנים שמתקיים בעיר.
ופתאום יש לי זמן. וקצת נחת ופניות נפשית לנסות לתת למילים מקום.
כמעט 8 שבועות עברו מאז שאבא מת.
5 וחצי שבועות מאז חזרתי לדנמרק.
חודש מאז גדעון חזר להפליג ואני נשארתי עם אביה וניצן. לבד. בדנמרק.
3 שבועות מאז פתחתי, ביחד עם 2 שותפים, חנות יד שניה.
זה מרגיש כמו ספירת מלאי.
8 שבועות שבסוף כל יום, אני מרגישה שמגיעה לי מדליה.
חיה מיום ליום.
כל יום בפני עצמו.
זאת רכבת הרים שקשה לתמלל.
כלכך הרבה חזיתות.
כלכך הרבה סערות.
ובכל זאת, באופן שלא מפסיק להפתיע אותי - אני בסדר.
אולי בעיקר כי אני מבינה שבסדר לא להיות בסדר עכשיו.
סוג של הפוך על הפוך.
אני לבד נורא.
וגם מסתגרת ולא ממש נותנת מקום גם למי שמנסה
(תודה לכן חברות אהובות. אני יודעת שאתן יודעות שאני מתכוונת אליכן)
אבל זה מה שאני מסוגלת כרגע.
וגם זה בסדר.
מישהו שאל אותי שבוע שעבר כמה מקום תופס האבל בחיים שלי כרגע, בין העומס עם החנות החדשה, הגעגועים לגדעון, להראל, וההורות החד הורית.
אני תוהה אם אפשר להפריד בכלל.
האובדן נוכח.
בין אם אתה מתעסק בו כל הזמן ובין אם אתה מנסה להתעלם ממנו כליל.
פתאום נופל לי האסימון שאת הרשומה הזאת אבא שלי לא יקרא.
ואני דומעת. בעיקר כי אבא שלי היה הקורא הכי נלהב שלי.
הוא היה מהבודדים שהגיבו לי על כל רשומה בבלוג.
אני מרגישה עדיין מאד רחוקה מההפנמה של המוות שלו.
כשאנשים מדברים עליו, מתכננים דברים לזכרו, זה מרגיש לי כלכך זר.
קשה לי להמשיך עכשיו. אני מוצפת. מקווה להמשיך בקרוב
חוזרת לכתוב.
מוצאי שבת.
בשעה האחרונה עברתי על תמונות מהחצי שנה האחרונה בארץ.
והבנתי שאולי מה שהכי בוער לי, זה לכתוב את התקופה הזאת.
אני לעולם לאצליח לכתוב על כולה בפרטים, וסביר להניח שגם להצליח לדייק בפרטים יהיה לא קל,
אני רוצה לנסות לכתוב את זה כמו שאני זוכרת את זה עכשיו. מנקודת המבט הנוכחית.
כהקדמה אכתוב שהחלטנו שהבנות ואני נהיה חצי שנה בארץ מאחרי החגים.
זה היה שילוב של לא מעט גורמים שהביא אותנו להחלטה הזאת.
כחלק מלימודי הספנות, גדעון מעביר את שנת הלימודים הנוכחית הרחק מהבית. על מעבורת שמפליגה בין אנגליה והולנד.
אני החלטתי ללמוד קונדיטוריה, הראל גם ככה בארץ,
וגם, אבא שלי חולה.
סביב החגים, אחד הרופאים של אבא עושה לו שיחה על כך שהמצב לא טוב.
אני מוצאת את עצמי מידי יום מתחבטת בשאלה אם להקדים את ההגעה שלנו, שמתוכננת למיד אחרי סוכות.
בערב סוכות אבא חוגג יום הולדת, אני יודעת בתוכי שסביר שזהו יום ההולדת האחרון שלו - ואני לא שם לחגוג איתו.
לא קל.
אבל אחרי החג, באופן מפתיע, אבא מתאושש קצת.
אני זוכרת שמישהו שאל אותי אם אפשר לבקר ואמרתי שזה בדיוק יום טוב אז כדאי לנצל את זה ולבוא.
אבל איכשהו מיום אחד טוב, המצב של אבא הולך ומשתפר.
כשאנחנו נוחתים, הוא עם כאבי בטן שמובילים לאישפוז - חסימת מעיים.
אבל אחרי כמה ימים בבית חולים הוא חוזר הביתה ולשיפור המדהים.
הוא חוזר לישיבה, הולך ומתחזק, מתחיל ללכת ברגל יותר ויותר עד הגעה של הליכות מהבית ולישיבה ובחזרה.
אנחנו נכנסים לשיגרה של חיים.
הבנות נכנסות למסגרות, אני מתחילה את לימודי הקונדיטוריה, אבא בישיבה ימים שלמים, לומד וגם מלמד קצת, אמא בעבודה. ואנחנו ביחד.
איכשהו החיים זורמים.
אני יכולה לגלות לכם, ממש בסוד,
שלא קל לחזור בגיל 31 לגור אצל ההורים, ושלא קל, אחרי שנתיים של שקט וספייס בדנמרק, לחזור לקלחת של המשפחה הגדולה והאהובה. אבל בסך הכל, אנחנו בטוב.
אני נהנת מהשמש המדהימה של ישראל בחורף, אוכלת ימבה קרח ומדביקה את אחייני האהובים בחיידק.
הנסיעות ללימודים מתישות אותי נורא, אבל אני נהנת מהאפיה וגם בבית אני אופה לא מעט.
שיגרה.
בתחילת פברואר, קצת אחרי טו בשבט, מרלין חברתי ההולנדית, באה מדנמרק לביקור בין שבוע.
אני זוכרת שכחודש לפני זה, כששאלה אם מתאים שתבוא, התלבטתי עם אמא, ואמרנו שהמצב של אבא נראה טוב אז אין סיבה שלא. והיא באה.
היה ביקור נהדר. לקראת סוף השבוע, אבא חש ברע ואושפז עם חסימת מעיים.
את השבת אנחנו מעבירים עם אחים שלי באיתמר כשאבא עדיין מאושפז.
כשבוע אחכ יש לאבא בדיקת פט סיטי. כשהתוצאות מגיעות רבקה ואני מצטרפות לאבא ואמא לפגישה עם האונקולוגית,
היא אומרת שהגידול פעיל, שיש מספר מוקדים ושצריך לקבל כימותרפיה.
אני מקשה ושואלת - פעם הקודמת אמרת שהכימו לא עבד אז אין בשביל מה לתת,
והיא מסבירה שזה סוגים אחרים של חומרים, ושצריך להכניס את המחלה לקונטרול. פעם הקודמת היא יכלה להציע את ההקרנות ועכשיו זה האפשרות היחידה. במקביל אנחנו שולחים בדיקה נוספת לחו"ל ומקוים שהיא תעזור למצוא את הטיפול הנכון.
קצת קשה לי לדייק בפרטים של התקופה הזאת, אז רק אומר שהחודש שבין טו בשבט לפורים, היה פחות או יותר שבוע בבית-שבוע בבית חולים כשמאישפוז לאישפוז כמות הדברים שאבא יכול לאכול הולכת ופוחתת. חסימת המעיים כבר לא משתחררת לחלוטין והוא בעצם עם חסימה חלקית.
סביב פורים, אני מוצפת במחשבות לא פשוטות. אמא של חברה מאוד טובה שלי נפטרה לפני כמה שנים בפסח כשההתדרדרות במצב שלה היה מפורים.
הבנות ואני אמורות לטוס אחרי פסח, ואני מתחילה לתהות מה יהיה.
לדבר על הסוף עוד אי אפשר.
אף אחד מסביב לא מעכל שהסוף מתקרב, אבל לי זה כבר די ברור.
כמה מתקרב? זה עוד אין לי מושג.
בתחילת מרץ, אבא עובר את הטיפול הכימותרפי הראשון בסיבוב הזה,
למחרת אני לוקחת את גדעון, שהיה בביקור קצר לשדה התעופה וממשיכה משם לאסטלה לעבור את מבחן הסיום.
כשאני יוצאת מהמבחן העיוני, אני רואה הודעה מאמא, שאבא לא מרגיש טוב והם בדרך לבית חולים.
אני מתחילה את החלק מעשי של המבחן בסערה גדולה, מסה אחרי מסה אני זורקת לפח ומתחילה מחדש. נס שאני עומדת בקצב.
אני נשארת לישון בתל אביב.
למחרת החלק השני של המבחן. אני מסיימת בהצלחה.
מאז בעצם אני נכנסת לרוטינה של נסיעות יומיומיות לבלינסון. מגיעה סביב 10 - 11 ויוצאת כשאבא יורד לערבית בסביבות שש. אם אני זוכרת נכון זה היה בשש ועשרה, אבל תתפסו אתי במילה..
אבא לומד רוב הזמן, וכמעט ולא מפסיד תפילות.
אני עם אמא הרבה ולאט לאט מתחילות לדבר על מה הלאה..
עוד לא דמיינו בכלל, כמה הסוף קרוב.
באחד הימים, נדמה לי שזה היה חמישי, באה לבקר אותי חברה שאמא שלה נפטרה מסרטן לפני כמעט 3 שנים. היא מספרת לי, לא בפעם הראשונה על צבר שרותי רפואה. שולחת לי קישורים לשיחות של דר רוני צבר הנפלא.
אני מרגישה שהמצב שלנו כלכך לא ברור, אבא עוד עובר טיפולים. כל עוד הוא עובר טיפולים - הסוף לא על השולחן. לפחות ככה זה מרגיש.
ואני, אני כבר מטו בשבט רואה בעינים את ההתדרדרות, אבל לא רוצה להיות נביאת זעם.
אני שולחת לאמא את הקישורים לסרטונים. היא צופה בהם, ואחד מהם שולחת בקבוצה המשפחתית ומבקשת מכולם לצפות.
בשלב בזה אבא כבר עם חסימת מעיים מלאה ועם נקז שיוצא ישירות מקיבה.
הנקז מקל עליו מאוד. הוא סבל מאוד מנוכחות הזונדה - החדק, כמו שכינינו אותה.
אנחנו יוצאים ומסתובבים יותר. עושים הליכות במסדרונות.
ובמחלקה מתחילים לדבר על שיחרור עם הזנה תוך ורידית בבית. (TPN)
אלה ימים לא קלים עבורי. הנסיעה הביתה לדנמרק הולכת ומתקרבת.
אני באי שקט גדול. הדבר היחיד שמרגיע אותי זה להיות בבלינסון.
להיות קרוב לאבא. להיות עם אמא - שלא עוזבת את בית החולים לרגע.
מתישהו אני שואלת אתו אם הוא רוצה מבקרים, הוא אומר שלא.
באותו יום, רגע לפני שאני הולכת, הא אומר לי - שאלת מי אני רוצה שיבוא? נעים לי שאת באה.
אני שמחה מאוד לשמוע.
ביום ראשון אבא אמור לעבור את טיפול הכימו השני (שבועיים אחרי הראשון) מסתבר שלא נותנים כימו תוך כדי אישפוז.
מבחינת אבא זאת סיבה מצויינת ללכת הביתה. קובעים את הטיפול ליום רביעי.
ביום שני אמא ואני עוברות הדרכה על איך מחברים את ההזנה.
אני חוטפת אלרגיה שלא עוברת גם עם הזילרג'י והנוסידקס - ואחרי ביקור עם אבא במרפאת עינים בגלל דלקת שהפציעה יום קודם, אני נוסעת הביתה וישנה עד למחרת.
שלישי אחהצ אני נוסעת להביא את אבא ואמא מבלינסון. החתולים מקבלים את פני אבא בשמחה והתרגשות רבה.
שבוע וחצי לפני פסח. אנחנו שמחים על החזרה הביתה ומתכוננים לסדר משפחתי בהרכב מלא כולל סבא מאיר ונורית ומרסל.
למחרת אבא עובר את הטיפול השני.
הטיפול היה לא קל עם תופעות לוואי חריגות, אבא ואמא חוזרים הביתה בשעת ערב מאוחרת,
אני אומרת לו - אבא שמעתי שהיה יום לא פשוט,
הוא עונה - ואני עדיין מחייך
זה היה ערב של חסד. היה באבא מין רכות שכזאת. מופלאה. שאני רוצה לנצור לתמיד.
וזהו בעצם.
מלמחרת ראינו את ההתדרדרות מיום ליום.
זה לקח שבוע וחצי.
אינטנסיבי וקרוב.
הרבה שעות ישבתי לידו בשבוע האחרון.
ידעתי שזאת פרידה.
וזה עדיין מרגיש כלכך לא אמיתי.
אבא מת.
אבא מת.
אבא.
מת.
מתישהו, אולי אצליח לכתוב גם על הסוף ממש.
ואולי מתישהו אצליח לכתוב על אבא באמת.
הנה זה קורה.
ערב שבת. בדנמרק בקיץ, השמש שוקעת מאוחר מאוחר.
האוכל כבר מוכן, השולחן כבר מסודר ואביה וניצן יצאו לסיבוב בפסטיבל הליצנים שמתקיים בעיר.
ופתאום יש לי זמן. וקצת נחת ופניות נפשית לנסות לתת למילים מקום.
כמעט 8 שבועות עברו מאז שאבא מת.
5 וחצי שבועות מאז חזרתי לדנמרק.
חודש מאז גדעון חזר להפליג ואני נשארתי עם אביה וניצן. לבד. בדנמרק.
3 שבועות מאז פתחתי, ביחד עם 2 שותפים, חנות יד שניה.
זה מרגיש כמו ספירת מלאי.
8 שבועות שבסוף כל יום, אני מרגישה שמגיעה לי מדליה.
חיה מיום ליום.
כל יום בפני עצמו.
זאת רכבת הרים שקשה לתמלל.
כלכך הרבה חזיתות.
כלכך הרבה סערות.
ובכל זאת, באופן שלא מפסיק להפתיע אותי - אני בסדר.
אולי בעיקר כי אני מבינה שבסדר לא להיות בסדר עכשיו.
סוג של הפוך על הפוך.
אני לבד נורא.
וגם מסתגרת ולא ממש נותנת מקום גם למי שמנסה
(תודה לכן חברות אהובות. אני יודעת שאתן יודעות שאני מתכוונת אליכן)
אבל זה מה שאני מסוגלת כרגע.
וגם זה בסדר.
מישהו שאל אותי שבוע שעבר כמה מקום תופס האבל בחיים שלי כרגע, בין העומס עם החנות החדשה, הגעגועים לגדעון, להראל, וההורות החד הורית.
אני תוהה אם אפשר להפריד בכלל.
האובדן נוכח.
בין אם אתה מתעסק בו כל הזמן ובין אם אתה מנסה להתעלם ממנו כליל.
פתאום נופל לי האסימון שאת הרשומה הזאת אבא שלי לא יקרא.
ואני דומעת. בעיקר כי אבא שלי היה הקורא הכי נלהב שלי.
הוא היה מהבודדים שהגיבו לי על כל רשומה בבלוג.
אני מרגישה עדיין מאד רחוקה מההפנמה של המוות שלו.
כשאנשים מדברים עליו, מתכננים דברים לזכרו, זה מרגיש לי כלכך זר.
קשה לי להמשיך עכשיו. אני מוצפת. מקווה להמשיך בקרוב
חוזרת לכתוב.
מוצאי שבת.
בשעה האחרונה עברתי על תמונות מהחצי שנה האחרונה בארץ.
והבנתי שאולי מה שהכי בוער לי, זה לכתוב את התקופה הזאת.
אני לעולם לאצליח לכתוב על כולה בפרטים, וסביר להניח שגם להצליח לדייק בפרטים יהיה לא קל,
אני רוצה לנסות לכתוב את זה כמו שאני זוכרת את זה עכשיו. מנקודת המבט הנוכחית.
כהקדמה אכתוב שהחלטנו שהבנות ואני נהיה חצי שנה בארץ מאחרי החגים.
זה היה שילוב של לא מעט גורמים שהביא אותנו להחלטה הזאת.
כחלק מלימודי הספנות, גדעון מעביר את שנת הלימודים הנוכחית הרחק מהבית. על מעבורת שמפליגה בין אנגליה והולנד.
אני החלטתי ללמוד קונדיטוריה, הראל גם ככה בארץ,
וגם, אבא שלי חולה.
סביב החגים, אחד הרופאים של אבא עושה לו שיחה על כך שהמצב לא טוב.
אני מוצאת את עצמי מידי יום מתחבטת בשאלה אם להקדים את ההגעה שלנו, שמתוכננת למיד אחרי סוכות.
בערב סוכות אבא חוגג יום הולדת, אני יודעת בתוכי שסביר שזהו יום ההולדת האחרון שלו - ואני לא שם לחגוג איתו.
לא קל.
אבל אחרי החג, באופן מפתיע, אבא מתאושש קצת.
אני זוכרת שמישהו שאל אותי אם אפשר לבקר ואמרתי שזה בדיוק יום טוב אז כדאי לנצל את זה ולבוא.
אבל איכשהו מיום אחד טוב, המצב של אבא הולך ומשתפר.
כשאנחנו נוחתים, הוא עם כאבי בטן שמובילים לאישפוז - חסימת מעיים.
אבל אחרי כמה ימים בבית חולים הוא חוזר הביתה ולשיפור המדהים.
הוא חוזר לישיבה, הולך ומתחזק, מתחיל ללכת ברגל יותר ויותר עד הגעה של הליכות מהבית ולישיבה ובחזרה.
אנחנו נכנסים לשיגרה של חיים.
הבנות נכנסות למסגרות, אני מתחילה את לימודי הקונדיטוריה, אבא בישיבה ימים שלמים, לומד וגם מלמד קצת, אמא בעבודה. ואנחנו ביחד.
איכשהו החיים זורמים.
אני יכולה לגלות לכם, ממש בסוד,
שלא קל לחזור בגיל 31 לגור אצל ההורים, ושלא קל, אחרי שנתיים של שקט וספייס בדנמרק, לחזור לקלחת של המשפחה הגדולה והאהובה. אבל בסך הכל, אנחנו בטוב.
אני נהנת מהשמש המדהימה של ישראל בחורף, אוכלת ימבה קרח ומדביקה את אחייני האהובים בחיידק.
הנסיעות ללימודים מתישות אותי נורא, אבל אני נהנת מהאפיה וגם בבית אני אופה לא מעט.
שיגרה.
בתחילת פברואר, קצת אחרי טו בשבט, מרלין חברתי ההולנדית, באה מדנמרק לביקור בין שבוע.
אני זוכרת שכחודש לפני זה, כששאלה אם מתאים שתבוא, התלבטתי עם אמא, ואמרנו שהמצב של אבא נראה טוב אז אין סיבה שלא. והיא באה.
היה ביקור נהדר. לקראת סוף השבוע, אבא חש ברע ואושפז עם חסימת מעיים.
את השבת אנחנו מעבירים עם אחים שלי באיתמר כשאבא עדיין מאושפז.
כשבוע אחכ יש לאבא בדיקת פט סיטי. כשהתוצאות מגיעות רבקה ואני מצטרפות לאבא ואמא לפגישה עם האונקולוגית,
היא אומרת שהגידול פעיל, שיש מספר מוקדים ושצריך לקבל כימותרפיה.
אני מקשה ושואלת - פעם הקודמת אמרת שהכימו לא עבד אז אין בשביל מה לתת,
והיא מסבירה שזה סוגים אחרים של חומרים, ושצריך להכניס את המחלה לקונטרול. פעם הקודמת היא יכלה להציע את ההקרנות ועכשיו זה האפשרות היחידה. במקביל אנחנו שולחים בדיקה נוספת לחו"ל ומקוים שהיא תעזור למצוא את הטיפול הנכון.
קצת קשה לי לדייק בפרטים של התקופה הזאת, אז רק אומר שהחודש שבין טו בשבט לפורים, היה פחות או יותר שבוע בבית-שבוע בבית חולים כשמאישפוז לאישפוז כמות הדברים שאבא יכול לאכול הולכת ופוחתת. חסימת המעיים כבר לא משתחררת לחלוטין והוא בעצם עם חסימה חלקית.
סביב פורים, אני מוצפת במחשבות לא פשוטות. אמא של חברה מאוד טובה שלי נפטרה לפני כמה שנים בפסח כשההתדרדרות במצב שלה היה מפורים.
הבנות ואני אמורות לטוס אחרי פסח, ואני מתחילה לתהות מה יהיה.
לדבר על הסוף עוד אי אפשר.
אף אחד מסביב לא מעכל שהסוף מתקרב, אבל לי זה כבר די ברור.
כמה מתקרב? זה עוד אין לי מושג.
בתחילת מרץ, אבא עובר את הטיפול הכימותרפי הראשון בסיבוב הזה,
למחרת אני לוקחת את גדעון, שהיה בביקור קצר לשדה התעופה וממשיכה משם לאסטלה לעבור את מבחן הסיום.
כשאני יוצאת מהמבחן העיוני, אני רואה הודעה מאמא, שאבא לא מרגיש טוב והם בדרך לבית חולים.
אני מתחילה את החלק מעשי של המבחן בסערה גדולה, מסה אחרי מסה אני זורקת לפח ומתחילה מחדש. נס שאני עומדת בקצב.
אני נשארת לישון בתל אביב.
למחרת החלק השני של המבחן. אני מסיימת בהצלחה.
מאז בעצם אני נכנסת לרוטינה של נסיעות יומיומיות לבלינסון. מגיעה סביב 10 - 11 ויוצאת כשאבא יורד לערבית בסביבות שש. אם אני זוכרת נכון זה היה בשש ועשרה, אבל תתפסו אתי במילה..
אבא לומד רוב הזמן, וכמעט ולא מפסיד תפילות.
אני עם אמא הרבה ולאט לאט מתחילות לדבר על מה הלאה..
עוד לא דמיינו בכלל, כמה הסוף קרוב.
באחד הימים, נדמה לי שזה היה חמישי, באה לבקר אותי חברה שאמא שלה נפטרה מסרטן לפני כמעט 3 שנים. היא מספרת לי, לא בפעם הראשונה על צבר שרותי רפואה. שולחת לי קישורים לשיחות של דר רוני צבר הנפלא.
אני מרגישה שהמצב שלנו כלכך לא ברור, אבא עוד עובר טיפולים. כל עוד הוא עובר טיפולים - הסוף לא על השולחן. לפחות ככה זה מרגיש.
ואני, אני כבר מטו בשבט רואה בעינים את ההתדרדרות, אבל לא רוצה להיות נביאת זעם.
אני שולחת לאמא את הקישורים לסרטונים. היא צופה בהם, ואחד מהם שולחת בקבוצה המשפחתית ומבקשת מכולם לצפות.
בשלב בזה אבא כבר עם חסימת מעיים מלאה ועם נקז שיוצא ישירות מקיבה.
הנקז מקל עליו מאוד. הוא סבל מאוד מנוכחות הזונדה - החדק, כמו שכינינו אותה.
אנחנו יוצאים ומסתובבים יותר. עושים הליכות במסדרונות.
ובמחלקה מתחילים לדבר על שיחרור עם הזנה תוך ורידית בבית. (TPN)
אלה ימים לא קלים עבורי. הנסיעה הביתה לדנמרק הולכת ומתקרבת.
אני באי שקט גדול. הדבר היחיד שמרגיע אותי זה להיות בבלינסון.
להיות קרוב לאבא. להיות עם אמא - שלא עוזבת את בית החולים לרגע.
מתישהו אני שואלת אתו אם הוא רוצה מבקרים, הוא אומר שלא.
באותו יום, רגע לפני שאני הולכת, הא אומר לי - שאלת מי אני רוצה שיבוא? נעים לי שאת באה.
אני שמחה מאוד לשמוע.
ביום ראשון אבא אמור לעבור את טיפול הכימו השני (שבועיים אחרי הראשון) מסתבר שלא נותנים כימו תוך כדי אישפוז.
מבחינת אבא זאת סיבה מצויינת ללכת הביתה. קובעים את הטיפול ליום רביעי.
ביום שני אמא ואני עוברות הדרכה על איך מחברים את ההזנה.
אני חוטפת אלרגיה שלא עוברת גם עם הזילרג'י והנוסידקס - ואחרי ביקור עם אבא במרפאת עינים בגלל דלקת שהפציעה יום קודם, אני נוסעת הביתה וישנה עד למחרת.
שלישי אחהצ אני נוסעת להביא את אבא ואמא מבלינסון. החתולים מקבלים את פני אבא בשמחה והתרגשות רבה.
שבוע וחצי לפני פסח. אנחנו שמחים על החזרה הביתה ומתכוננים לסדר משפחתי בהרכב מלא כולל סבא מאיר ונורית ומרסל.
למחרת אבא עובר את הטיפול השני.
הטיפול היה לא קל עם תופעות לוואי חריגות, אבא ואמא חוזרים הביתה בשעת ערב מאוחרת,
אני אומרת לו - אבא שמעתי שהיה יום לא פשוט,
הוא עונה - ואני עדיין מחייך
זה היה ערב של חסד. היה באבא מין רכות שכזאת. מופלאה. שאני רוצה לנצור לתמיד.
וזהו בעצם.
מלמחרת ראינו את ההתדרדרות מיום ליום.
זה לקח שבוע וחצי.
אינטנסיבי וקרוב.
הרבה שעות ישבתי לידו בשבוע האחרון.
ידעתי שזאת פרידה.
וזה עדיין מרגיש כלכך לא אמיתי.
אבא מת.
אבא מת.
אבא.
מת.
מתישהו, אולי אצליח לכתוב גם על הסוף ממש.
ואולי מתישהו אצליח לכתוב על אבא באמת.
